הנה פוסט חשוב ומעניין של אירי, "בדרך לאדם שלם" -- על המשיכה המינית

כדבריה, המאמר לא נועד לרומנטיקנים, אלא לאנשים המתחבטים...:

המורים הרוחניים הגדולים של הודו (לא אושו, כמובן) התקילו אותנו תמיד עם העובדה שבסופו של דבר, אם נרצה באמת להיות במקום רוחני שלם, נאלץ לוותר על חיי המין שלנו. האם זה הכרח המציאות? זו שאלה שעסקתי בה רבות בעבר, עם נטייה אישית עמוקה שלא לוותר על החגיגה המופלאה הזו. כיום אני יודעת על האנרגיה המינית כמה אמיתות חדשות, שאשמח לשתף אתכם בהן. אם תחליטו לוותר על חיי המין, זו כבר בחירה שלכם – אני כאן רק בתפקיד המיידעת....

הכוח המיני שלנו הוא כוח הישרדותי. הוא כפוי עלינו, מטעם הישרדות הגזע. הוא כוח של הגוף, ולא של הנשמה, ומטרתו לגרום לנו להתרבות. כדי שנעשה זאת בחדווה ציידו אותנו בשני אלמנטים – אלמנט אחד הוא רגישות-על באזור המין, שעושה את האקט המיני לחוויה משכרת, כדי שנרצה שוב ושוב לחוותה, והשני – התאהבות, שמעוורת את עינינו ומשאירה אותנו צמודים זה לזה לכמה שנים (זה עובד הורמונאלית בערך שלוש שנים) וכך נוכל לגדל יחד את הזאטוט שיצרנו ברגע הכיף שלנו.

כמובן שבני אדם מתחכמים, ויכולים לכוח הזה בכל מיני אופנים – כמו למשל להשתמש באמצעי מניעה וליהנות נטו. אבל למרות שאנו מתוחכמים, החוקיות הפנימית של האנרגיה החזקה הזו, מנהלת אותנו ברבדים עמוקים. ידה תמיד על העליונה, והיא עושה בנו שמות. למורים הרוחניים, בהחלט, יש כאן קייס – כי מבלי שאנחנו יודעים, אנחנו אסירים של כוח שמוביל אותנו למקומות לא רצויים, וכשאני מדברת על מקומות לא רצויים, אל נא יחשוב הקורא שאני מדברת בעניינים של מוסריות – לא על ניאוף אני מדברת - ייהנו המשתרללים כרצונם. אני מדברת כאן, על היגררות לדפוסים עמוקים, שרכשנו בילדות מוקדמת, שנעוצים בתוך המבנה הבסיסי של האנרגיה המינית שלנו, ואין לנו דרך להפרידם ממנה, אלא אם חדרנו אל תוכה באומץ לב - אומץ שלרובנו אין אותו ברמה הנדרשת.  

האני ההישרדותי שלנו מודפס בשתי מערכות, שמתוכם הוא מנוהל – מערכת העיכול ומערכת המין. מערכת העיכול זכתה לאחסן בין עצביה את כל הטראומות של היחסים שבין האדם לאדמה – טראומת הפרידה מהרחם - הבית האלוהי, העוטף-מספק כל, טראומת הארוחה הראשונה, שהכריחה את מעינו לעבוד קשה כדי להוציא לחם מן הארץ, טראומת היחסים עם האם המזינה, הקשר הלא פתור עם הגוף, עם החומר ועוד (ראה מאמרי על אוטיזם ובעיות במערכת העיכול), ואילו מערכת המין זכתה להטמיע בתוכה את קשרינו האדיפאליים עם אבא ואימא, ואלו, לצערנו הגדול, אף פעם לא היו לטובתנו.

האני ההישרדותי, שחותמו מוטבע במערכת העיכול, חרד קשות וזועק מתוכנו: "אוי מה יהיה עלי – והריני יתום וגלמוד". מולו קיים האני ההישרדותי המיני שלנו, שבעורמתו כי רבה, מתוך אינטרס הפרו ורבו שלו, מנדב פתרונות קלוקלים ליתמותנו העמוקה, ומפתה אותנו ליצור התקשרות עם בני המין השני, כפתרון היחיד האפשרי. הוא אינו מאפשר לנו לפתוח את עינינו ולראות שהשד אינו נורא, והלבד הוא סביר ונסבל, ושבעצם איננו לבד. נהפוך הוא, הוא אכן, מעמיק בנו את חווית "אתה אומלל כל עוד הינך לבד", ו- "אינך אלא חצי אדם, ושלמותך מחכה לך אצל האחר". או כמו שהתנ"ך מתעד את חוויית הנשיות  – "את בסך הכול צלע, לכי ומצאי את הגוף אליו את שייכת".

שתי האנרגיות הללו משחקות בנו – זו החוששת מן הלבד, ומחדירה בנו חרדות דמיוניים מוטרפים, וזו המוצאת פתרונות אצל האחרים, שיעניקו לנו מחום גופם וירפאו אותנו מן הפחד, אך, יכניסו אותנו לדפוסים ילדותיים של תלות, שליטה, קטנות, גדלות, רודנות, שיעבוד וכדומיהם, והכול רק בכדי שייווצר עוד דור, והאנושות לא תיכחד.

אנרגית המין, בכוחה העז, מערימה עלינו. היא טוענת, לי יש את הפתרון לכל המצוקות. היא מבטיחה לנו את הביחד האולטימטיבי, את ההמשכיות, את מי שידאג לנו בזקנותנו, יבכה על קברנו, ישמור על שמנו לנצח נצחים, ויקל עלינו לעבור את החיים העלובים בגוף המתכלה – מפני שהיא נותנת לנו להאמין שאם מישהו חפץ בנו הרי שאיננו באמת לבד.

האישה, מחפשת בגבר שלה בית. (אני עוסקת באישה, כי אני אישה, ולכן, הגברים יסיקו בבקשה את מסקנותיהם לגבי עצמם, בעצמם). היא רוצה רחם עלי אדמות. היא רוצה מזור ליתמותה, היא רוצה ארוחה בטוחה, היא רוצה שם, היא רוצה שייכות, היא רוצה זהות, היא רוצה הכרה, היא רוצה... ומכיוון שהיא מפנה את כל רצונותיה אל הגבר הפרטי שלה, או לכלל הגברים בעולם, הם יכולים לקנותה בזוטות – דבר, שאכן, הם עשו דורות על גבי דורות. בתמורה למחמאה ולהבטחה לשולחן מלא בכל טוב, או גרוע מכך, להבטחה פנטאסטית כלשהי, שאינה ברורה כלל, האישה מפקידה בידי הגבר שלה את רצונותיה. היא מוכנה לשכוח מי היא, לאבד את הקשר לנשמתה, ולהיות לידו לנצח, במידה והגבר שלה חותם על הסכם הרשום שקוף על גבי אוויר, אותו הוא יפר, כשיחפוץ. הסיבה שהיא מדמה, מפנטזת, מאמינה ורואה בעיני רוחה את ההסכם, נובעת מכך שהגבר אליו היא נמשכת מינית – משיכה שבעטייה נשימתה נעתקת - מכיל באופן אנרגטי, נסתר, שילוב בין אימא שלה לאבא שלה. שילוב, אשר מעורר בה תשוקה מינית מוטרפת, שמעוורת את עיניה ומוחקת מידית את הקשר שלה עם עצמה האמיתי ועם רצונות נשמתה, והופכת אותה ליצור היושב מעל באר ריקה תאוותנית ותלותית.

כל עוד אנרגיית המשיכה המינית שולטת באישה, היא מרמה אותה ומעוורת את עיניה בשני אופנים:

1. האישה נעשית עיוורת מלראות שבמהותה היא בת של אלוהים שלמה, והיא בכלל לא זקוקה לבית, לילדים או לבן זוג כדי להרגיש טוב עם עצם קיומה.

2. היא נעשית עיוורת מלראות שתשוקתה המינית אינה אלא רצון עז להתאחד עם אנרגיית הוריה, דרך בן זוגה, ולחזור דרכו לילדותה, הבלתי נסבלת, כדי לשאוף להיות אם טובה יותר לדור הבא.   

בקיצור, יצר המין שלנו, אם אנו נענים לו באופן עיוור, עובד עלינו כפתיין באמצעות פצעי הילדות שלנו. כשאנו מבינים זאת יום אחד, ותופשים את הממזר בטרם פיתה אותנו לסבב התאהבות נוסף, אנו יכולים לעשות משהו בעניין ולהערים עליו בחזרה.

אם נפשיט את היצר מכוחו המעוור, הוא יוביל אותנו לראות את הפצעים, ושם נעצור ונאמר – הבה נלמד אותם, והבה נלמד אותך - איך עובד המנגנון הנורא הזה? איזה משחק יש בין פצעינו, ליצרינו? איך משתמשים יצרינו בפצעים? איך הם ממתינים לנו מאחורי הפינה, ומפילים אותנו? מה בנו מייצר כאב פנימי תמידי, שבאמצעותו אפשר לעשות לנו מניפולציה שכזו?

התשובה נעוצה בחוסר ההשלמה עם אובדן הרחם. הרחם מהווה עבורנו תמונה של טוב מושלם. הוא הופך את חיינו עלי אדמות לבלתי נסבלים ומתוך כך אנו רוצים תמיד לתקן את חיינו. אנו איננו נהנים אף רגע מחיינו – אנו תמיד שואפים לטוב. המחשבה שמשהו צריך להיות אחרת, היא שיוצרת את תחושת אי הסיפוק הנוראה ואת הרצון שבעתיד יהיה טוב יותר. הנתק מן ההווה, הופך אותנו לברי מניפולציה.

כשאנו בוגרים בנפשנו, בגרות אמיתית ועמוקה, אנו קולטים ברמה בסיסית ביותר שזו דרכו של עולם. שאין מה לתקנו. העולם שלם כמות שהוא, ואנו שלמים כפי שהיננו.

הריק והחסר ותחושת "החצי השני נמצא מחוץ לי", הופכים להיות שקריים ברגע שאנו מקבלים אל עצמנו את האין, כיש. כלומר – אני יתום, ואין איש שדואג לי, הופכים להיות עובדה שאינה מבקשת פתרון. הם הופכים למשפט – אני אדם חופשי שאינו תלוי באיש, על מנת שאגדיר את עצמי.

המשפט התנ"כי "בעצב תלדי בנים", משמעו -  מעיצבון ילדותך את יולדת. העצב הוא שגורם לך ללדת. לו לא היה בך עצב, כלל לא היית בוחרת ללדת. ואתה הגבר, בעיצבון תאכל מן האדמה הארורה, כי לו לא היית עצוב, לא היית חפץ כלל לעבוד ולהרוויח כסף עבור ילדיך. 

היצר המיני ויצר האכילה החייתי הטבעי, בהם בורכו כל תושבי כדור הארץ, אינם מבוססים על כאב, אובדן ואומללות, אלא על רעב ושובע, שמתעוררים באופן טבעי על ידי הגוף ועונות השנה. לעומת זאת, האכילה, יצר הפרנסה וההתרבות האנושיים מתעוררים על ידי התחושה: אני רוצה שינוי כי כך זה לא טוב או לא נכון. המודעות האנושית גזלה מאיתנו את היכולת לחוות את שלמותו של הרגע העכשווי, והעניקה לנו געגוע לטוב נסתר, שמענה אותנו.   

האם נזירות מינית מפסיקה את היותנו שפוטים של מערכת אדירת כוח זו? לא ידוע לי. היום ברור לי יותר למה מציעים לנו להתנזר. האם זה עובד? אין לי מושג.

אירי ישראלי-רושין

www.adamshalem.com