השמלה עמדה בחלון הראווה ומראה תמים לחלוטין. אדומה, מרוקמת אבני ספיר כחולות, רסיסי אחלמה סגולים, קריסטלים שקופים מנצנצים, עוד שמלה עבודת יד מבית היוצר של האמן המפורסם רומן רומנטיקובסקי. איש לא יכול היה לנחש, שהעצים הירוקים הרקומים לאורך המותניים מסתירים בין ענפיהם סוד מופלא ואכזרי מאין כמוהו.

רק אני ידעתי, שכל עץ רקום הוא אישה שניסתה לקנות את השמלה, אך כשלה במבחן שהצבתי לה. כשיצרתי את השמלה הצפנתי את יעודה בתוך הרקמה. האישה שתזכה בשמלה תהיה אישה רומנטית באמת. כל המזייפות והמזויפות, אוטומטית יהפכו לעץ רקום על גבי הבד. 36 עצים כבר הוריקו על השמלה. 36 ניסיונות שווא לקנות שמלה, שהיא רעיון מהלך.

כשהתחלתי ליצור את השמלה, קפץ למוחי הסיפור המיתולוגי היווני, על דפני, בת התמותה, שנמלטה מהאל החרמן שהתעקש לתנות אתה אהבים בניגוד לרצונה. היא הפכה לעץ, ובלבד שלא תבצע את האקט הרומנטי שחיכתה לו כל חייה, עם מישהו שלא אהבה. זהו שיח הדפנה, שריחו העדין משכר את כל סביבותיו. זהו המודל לאישה שחיפשתי כל חיי ולא מצאתי. אישה רומנטית עד הסוף. אצבעותיי שעבדו על הבד העשיר, הטמינו בו את מבחן הקבלה הגורלי להיות אשתו הנבחרת של רומן רומנטיקובסקי.  וכעת לא נותר לי אלא לחכות.

אני יודע, אתם חושבים שאני מטורף. בכל זאת, להפוך אישה חיה ונושמת לעץ רקום על שמלה, רק משום שנכשלה במבחן הקבלה? אבל כן, זה אני, רומן בעל הכוחות הרומנטיים. לא בכדי עשיתי שלושה תארים באוניברסיטה הגבוהה לעיצוב אמנות רומנטית, כששטח ההתמחות שלי , שאותו למדתי שבע שנים תמימות, הוא העברה מולקולארית – מחי לדומם, מדומם לחי, מחי לצומח.

 השמלה הראשונה שיצרתי הזניקה אותי לשורה הראשונה של האמנים הבינלאומיים הכי נחשבים. זו הייתה גלאביה ערבית שחורה, רקומה ורדי זהב, שבכל פעם שהתבוננה בה מחוץ לחלון הראווה אישה בעלת לב זהב, אחד מוורדי הזהב קפץ מהשמלה והפך לנסיך חלומות עבורה,מדיף אפטר שייב בריח ורדים. כמובן, הייתה בעיה קטנה אם בשמלה התבוננה אישה שכבר היה לה בן זוג, או אם היא לא סבלה ריח ורדים, אבל טוב, זו הייתה היצירה הראשונה שלי, אי אפשר לחשוב על הכול...

השמלה השנייה שלי מיקמה אותי כאמן בין שלושת הנחשבים ביותר בעולם. את השמלה עיצבתי ממאות אלפי שערות שליקטתי ממספרות נשים, והיא טמנה בחובה העברה מולקולארית מופלאה מסוג אחר: בכל פעם שהתבוננה בשמלה אישה, שעברה טיפולים כימותרפיים נגד סרטן, הזניקה השמלה לראשה הקירח, העטוף במטפחת, רעמת שיער חדשה ויפהפייה. שמלה זו זיכתה אותי בפרס נובל לאמנות מעשית לטובת חולי העולם. עשיתי זאת לטובת שתי נשים אהובות, חברות נאמנות, שלא יכולתי לשאת עוד את סבלן.

אני באמת מבקש שתפסיקו עם השאלות הטורדניות שלכם עכשיו, שהן פשוט שאלות קנטרניות, כגון איך ייתכן שבעידן של העברה מולקולארית, קיימים עדיין טיפולים מיושנים כמו כימותרפיה, ובכלל, איך מחלה כל כך מיושנת כמו סרטן, קיימת עדיין בשנת 10,010. לא יודע! תעזבו אותי! אני אמן, לא רופא! אז אם סיימתם לבלבל לי את המוח עם הקושיות שלכם, נעבור לשמלה הנוכחית, שאני מאוד גאה בה, כי היא מבצעת העברה מולקולארית מחי לצומח, פעולה די מסובכת, גם למומחה כמוני.

אני נזכר באישה הראשונה שנכנסה לגלריה שלי וניסתה לקנות את השמלה. היא הייתה צעירה כבת 20, ועיניה לא משו מהספירים הכחולים. "כמה היא עולה?", שאלה בשקיקה. "תקבלי אותה חינם,אם את רומנטית אמיתית, רומנטית עד הסוף", אמרתי. "מה זה רומנטית אמיתית?", שאלה , כשהיא מעווה את פיה. ברגע זה היא הפכה לעץ הירוק הראשון הרקום על השמלה. השנייה החלה לחקור אותי מה פירוש "רומנטית עד הסוף", כשהיא ממששת בלהיטות את הבד האדום של השמלה. ברגע הבא היא כבר הייתה רקומה עליו כעץ.

מספר 36 דווקא טענה שהיא יודעת מה רומנטית אמיתית, וסיפרה שהיא מוכנה לעשות הכול למען האהבה. "תסכימי להפוך לעץ, ובלבד שלא להיכנס למיטה עם גבר שאת לא אוהבת?". "מה זה השטויות האלה?", תמהה זו שכמעט חשבתי שהיא המיועדת לי. חבל! המשפט עלה לה בירוק. כלומר ביוקר.גם היא הפכה לעץ. התחלתי להתייאש. עברו 36 יום, והשמלה עדיין לא הגשימה את יעודה למצוא לי, הרווק המושבע בן ה-37, את בת זוגו, הרומנטית האמיתית.

דמותי ניבטה אלי מן המראה הגדולה מול הדלפק. גבר נאה, אמן בינלאומי מפורסם, רומנטי ללא תקנה,בעל יכולות יוצאות דופן, ועדיין לבד.ואז נשמע צלצולם העדין של הפעמונים הטיבטיים התלויים על דלת הגלריה, ונכנסה אישה מספר 37.

"אפשר למדוד את השמלה?", שאלה בתכליתיות, שולחת מבט מעריץ בשמלה שבחלון. לרגע התבלבלתי.היא לא שאלה מחיר כמו 36 קודמותיה, ולכן לא הייתי מוכן עם התשובה הקבועה של מבחן הקבלה. במוחי עברו מספר משפטים לתשובה, אך לא הצלחתי להחליט על המשפט הנכון. "אני אקבל תשובה עד הערב?", סנטה בי בשובבות. "או שאתה חושב שהשמלה לא תתאים  לי? אני לא מספיק חטובה בשבילה?", היא נעצה בי עיניים משועשעות, שאינן רגילות להיתקל בסירוב, וברור גם למה. אלוהים אדירים, איזה צבע עיניים! כחול ספיר יחד עם סגול אחלמה, בוהקות כקריסטל צלול. עיניים שנולדו לשמלה שלי!

חככתי בדעתי, ובאלתור אמיץ אמרתי –"את השמלה הזאת יכולה למדוד רק אישה רומנטית אמיתית".היא צחקה. היה לה צחוק מתגלגל, מדבק. "אתה משוגע אמיתי, זה מה שאתה!", צחקה ללא שליטה.גם אני איבדתי שליטה, כי עובדה שנתתי לה למדוד את השמלה, כל עצמותיי רוחפות מפחד שמא עוד רגע היא תהפוך לעץ.

אבל היא הופיעה מתא המדידה חיה ונושמת, ואני עצרתי את נשימתי. יפהפיות שתיהן. היא והשמלה. השמלה והיא –סיר ומכסה ממש! השמלה עטפה את חיטוביה בצורה מושלמת. היא בחנה את דמותה במראה לפנים ולאחור,מסיטה את שערה מצד זה לאחר, מרימה אותו למעלה בנוסח יווני. צפיתי בה כמהופנט.

לא חיכיתי למשפט הבא שלה. הוא נחת עלי בהפתעה. "אני חייבת להודות שאני לא ממש מרגישה בנוח עם יער הנשים שרקומות עליי כעצים זועמים, זה נורא מגרד לי במותניים!", התלוננה. שתי תנועות קלילות של זרועה, וכל העצים התעופפו מהשמלה היישר לתוך הגלריה שלי, שהפכה מיידית לבית משוגעים צווחני של 36 נשים קולניות. הן התנפלו עליי בציפורניים שלופות , סטרו לי, חבטו בי, קיללו אותי, היכו בי בחמת זעם."אתה עוד תשמע מאתנו! חכה, חכה, איזו תביעה משפטית תגיע אליך!", צרחו, אחוזות אמוק, לא מזכירות במאום את שיחי הדפנה האציליים והעדינים שהיו קודם בשמלה.

מספר 37 דחפה אותם החוצה מהגלריה, כשהיא מחליקה בהנאה על מותניה. שום עץ לא גירד לה שם יותר. "אני מבין שגם את מומחית בהעברה מולקולארית", אמרתי, כששבה אלי רוחי. "אין לי מושג על מה אתה מדבר", ענתה, צוחקת. "אבל אם זו הדרך שלך לפלרטט אתי, אז בבקשה. נעים מאוד, קוראים לי דפנה".

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור של רפאלה מהקפה

   http://cafe.themarker.com/post/1744009/

*   כל הזכויות שמורות לאלומה עברון