באותה תקופה שירתִי בצבא. במסגרת צבאית, גם כשהמשרד שלך מעוצב בסגנון
פנג-שוואי, עם סאונה צמודה נוף לבריכה והתפקיד שלך הוא לאכול שוקולד בלגי
בזמן שטוראי מסוקס עושה לך עיסוי תאילנדי בשכמות, אתה סובל. עצם
העובדה שחופש הבחירה נלקח ממך באכזריות כשאתה עומד מול ארון הבגדים
בבוקר, חונק לך את המעוף והחשיבה העצמאית. שוקולד בלגי זה נפלא, אבל לא
כשהמפקד שלך קובע שעכשיו אתה צריך לאכול אותו.
זה היה עוד יום מורט עצבים במשרד, תחושה כללית של שיגרה משתלטת
הציפה.
רציתי לעצור את הניוון המחשבתי שנכפה עליי לשנתיים, וללמוד משהו חדש
נשמע לי מועיל. בהתחלה חשבתי על קורס ברמנים. פרקטי, אבל לטיפוס
התמכרותי לא מומלץ לבלות באזור סיכון גבוה.
"כתיבה יוצרת", מלמלתי לעצמי. החלטות חשובות צומחות ממצוקה. חייגתי ל-
144, בתקווה שסופרים לא מבקשים לחסום את מספר הטלפון שלהם.
"מודיעין 144 שלום, מדברת מורן."
"שלום, אני צריכה בבקשה את מספר הטלפון של אשכול נבו."
"או.קי, מהיכן?"
"לא יודעת", עניתי בטון מתנצל.
"אשכול, שם פרטי או משפחה?"
"לא יודעת". אבל הוא כתב את ארבעה בתים וגעגוע, אם זה מופיע לך שם
בקטגוריות חיפוש.
"טוב, יש רק אחד כזה". מספיק טוב בשבילי, חשבתי.
"המספר המבוקש הוא..."
כשהמטרה הושגה התעוררו הספקות. להתקשר לאשכול נבו כדי לברר פרטים
טכניים על סדנת כתיבה, זה כמו להתקשר לברי סחרוף בשביל לשאול כמה עולה
כרטיס להופעה בזאפה מחר בערב. התקשרתי בכל זאת. "הסדנה הבאה
באוגוסט. לפני, תצטרכי לשלוח אלי טקסט שכתבת".
ב-14 שנים שעברו מהיום בו המורה דנית כתבה "שָלום כִיתה א'" על הלוח
המאובק, כתבתי המון. סיפורים, שירים, ניסחתי מסמכים צבאיים, ואפילו בלוג.
אבל אף-פעם לא כתבתי טקסט שאפשר לשלוח לאשכול נבו.
הספר שאתם מחזיקים בידיכם, ישנה את פני האנושות. לפני, רק רציתי לספר
איך הכול התחיל.
מוקדש לכל אלה
שמעזים לחלום.
ולאשכול נבו. הִילָה. |