טוב לא ממש קנדה, אבל לגמרי חשיפה לצפון.

מרכז קנדה, מטולה, בדיוק לפני שנכנסים למתחם "שתי אצבעות מצידון".

שם החלטנו להעביר ת'שבת האחרונה של החופש הגדול.

בכל זאת מדובר על אחד האירועים היותר משמחים בחייהם של ההורים - סיומה של תקופה בת חודשיים ימים, בהם אתה לומד כל יום מחדש, כיצד להמציא את הגלגל, לומד על בשרך כיצד נראה ניסוי סוציולוגי מעמיק בנושא גבולות (בעיקר שלך) ואף לומד עד כמה אלסטיים הגבולות שלך (בערך באורך עצביך החשופים) ועד כמה אתה יכול לפתח עור של פיל בכל הקשור לנושאים משפטיים כבוררות בעניין "מי התחיל עם מי ולמה", "מי קיבל יותר ולמה תמיד זה הוא".

כמו כן אתה לומד לפתור בעיות הנדסיות כדוגמאת: מדוע שני רבעים של פיצה המחולקים לגדול ולבינונית אינם שווים בעיני המתבונן, איך זה ששתי קוביות שוקולד שניתנו לקטנה במטרה לחלוק שווה בשווה עם הגדול נעלמות ולא מחולקות כלל אבל הראיות מצביעות על עבירה פלילית ועוד סוגיות הנדסיות וגסטרונומיות מורכבות שכאלו.

קיצר אתה לומד מאוד יפה איפה הם מתחילים (בעיקר מתי שזה בין 10:00 ל 11:00 בבוקר) אבל אף פעם לא ידוע איפה הם נגמרים (בשניות אלו בדיוק אני מפנה את שאריות הפיצה מהשולחן וממה שמתחתיו).

אתה גם יודע שהשיגרה כבר בדרכה לכאן ותהיה כאן לשבוע או פחות עד פרוץ החגים ואתה גם משלים עם העובדה שהשיגרה תהיה הדבר הכי פחות שיגרתי שתחווה עד לתחילתו של אוקטובר.

אתה מבין שבכדי לנוח כדאי לפעמים לצאת לעבודה.

ובין לבין, אינך שוכח דבר אחד חשוב: אתה מת עליהם.

יודעת שקרוב היום בו לא יזדקקו עוד לומר "אמא, אמא, אמא", אבל יודעת גם שבדרך אסור לי לשכוח מההיא שלפעמים עוד יש כמה בני 13 ומעלה שנוטים לקרוא לה: "גלית, גלית, גלית".

זהו.

היום הסתיים, האושר על השקט הגדול מכסה אותי שלווה.

ו...הופס חייבת לרוץ הקטנה התבעתה בשנתה...יודעים איך זה גיל שנתיים.