מחשבות על קיום – חודש אלול.
זיכרונות הילדות שלנו תמימים כל כך, פשוטים וטהורים. כמבוגרים אנחנו לומדים להתמודד עם חלק מהשאלות שאותם זיכרונות תמימים מעוררים בנו, מנסים להעניק להם פרשנות. החיים מקבלים זווית אחרת, אך הזיכרונות נשארים תמימים.
אבי היה בנו של הרב "מבודא" העיר העתיקה של בודפשט , בעצמו ניצול שואה שחזר בשאלה ועמד על כך שבחודש אלול נלך איתו לבית הכנסת. ואני הקטנה שבחבורה עומדת ומתרגשת, מסתכלת מלמטה למעלה על כל המבוגרים ומרגישה מעין זיכוך מופלא, מעין צינור בלב שנפתח לאלוהים. הרגשתי טוב, מין סוג של התנקות שמרגישים לאחר בקשת סליחה..
בחודש זה התייתמתי מאבי ונותרתי שנים ארוכות עם "חשבון פתוח", לא הבנתי ממי אני אמורה לבקש סליחה, מאלוהים? מההורים? מבני המשפחה? מהחברים? הרי שתי דקות לאחר בקשת הסליחה וניקוי המצפון שלי, אני ממשיכה לפעול כפי שפעלתי קודם. כאילו שיצאתי ידי חובה, ועכשיו אני יכולה להמשיך לעשות מה שבא לי, אז מה הטעם בכך? וגם הוא האלוהים עושה מה שבא לו. כשבגרתי והפכתי לאם ובמסגרת לימודי מחשבת ישראל באונברסיטה למדתי קבלה,נדהמתי לגלות את הזווית השונה שהיא מציגה על נושאים כמו חגים, דת, זהות אישית וחינוך. הפתיע אותי עד כמה היא מרחיקת לכת, אך בו-זמנית הגיונית. אמנם בשלב הראשון התנפצו בפניי מיתוסים שעליהם חונכתי, וסוף סוף שאלתי את עצמי,מדוע אני מאמינה בהם. לאחר עיון קצר, מצאתי שהם לא ממש היו שלי, ושלמעשה היו אלה ערכים שהוכתבו לי על ידי הסביבה. אט אט החלו הסתירות להתיישב בתוכי, ודברים התחילו להסתדר. אפילו מצאתי משמעות חדשה, אמיתית, לנושא הסליחות, שמאז נותר כפצע פעור בתוכי. "סליחה", אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. הוא בוחן את המקום בו הוא נמצא, ומברר את מצבו ביחס למצב השלם, לתכונת הנתינה.
החכמה היא להשתמש באור כדי להאיר את הפינות האפלות שבנו,. האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים את הטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לתכונת הנתינה, אז בעצם באה הסליחה, כבקשה. בקשה להשתנות. בקשה שאתה לא מבקש מאף אחד. אלא אנו מרגישים את הסליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ואז מתוך הכוונה האמיתית בא השינוי
אחרי לימוד של שנים הבנתי משהו, או לפחות חשבתי שהבנתי. הבנתי שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאני צריכה ויכולה לעבור. הבנתי שכשאנחנו באמת רוצים, ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותנו נשמעות. ושאם נתמיד ונבקש, לא רק פעם בשנה, יאיר לנו האור את הדרך ויראה לנו איך לשנות את הדברים לטובה, מה צריך לשפר ואיך להתקדם. מדי פעם, ביני לבין עצמי, אני תוהה, למה בשום בית ספר לא מלמדים איך להיות "אדם חושב,מתבונן ודעתן". זה היה יכול להיות נפלא אם לצד כל הידע שמלעיטים אותנו בו, מישהו היה טורח ללמד אותנו גם איך להיות אדם אמיתי. לא כזה, לא כאילו. אלא אדם אמיתי.
|