לא עישנתי כבר חודש שלם. לפני חצי שעה הדלקתי את הווג השלישית לפני אחרונה בחבילה שהייתה מונחת בתיק שלי.

גם ככה, כשאני מעשנת, זה בתקופות. ואם אני מעשנת אז זה סיגריה שתיים ביום. דליל מאוד, עשן דליל.

הרגעים בהם אני מעשנת הם הרגעים מהם אני הכי רוצה לברוח בעולם. רגעים קשים.

לפני חצי שעה שוב עלית בליבי. שוב. כמו כל 160 הלילות האחרונים. כמעט 160. בערך.

זה לא ייאמן, תמיד במקלחת אני בוכה את הבכי הכי עוצמתי, בוכה עם המים, עם השמפו, עם הסבון.

מקלחות הבכי שלי הן הפרטיות ביותר, ואני כותבת אותן כאן, חושפת את מערומיי, משתפת את העולם.

לפני כ-160 לילות, כתבתי את הפוסט הראשון שלי פה. היה לי כאן כרטיס בערך חודש, אבל לא ממש התעמקתי במה שקורה כאן.

בזכותך התחלתי להיחשף, לחשוף, להרגיש את המילים, לתת מעצמי, לקבל, לרצות לכתוב את הכאב, את הצחוק, את כל מה שבי.

אז, כן. את הפוסט הראשון שלי, כתבתי כשחזרתי מהשבעה שלך אבא. שלוש לפנות בוקר בערך.

נקודת פתיחה כואבת, אכזרית, עמוסה, לא מובנת, המומה, בודדה, יתומה.

חזרתי אז כמו מתוך סרט, שלאט לאט נעלם והופך למציאות.

מציאות דומעת, בעיקר בלילות האלכסוניים שלי. מתוך 160 הלילות האלה, לא ישנתי באלכסון אולי עשרה. אז כ-150.

הכי אני מתגעגעת לקול שלך. לקול. לטונים המשתנים.

אהבתי לשמוע אותך, גם שנאתי לשמוע אותך, אבל שמעתי אותך.

כל עניין המוות הזה מוזר. באין מוחשיות, אנחנו מאבדים את ההבנה. לא מקבלים את העובדות באופן ברור ורציונלי.

שוב אני בוכה. כותבת ובוכה. על כל מה שהיה ולא היה. הרוב לא היה.

שנתיים בכלל לא דברנו. לא שמעתי את הקול שלך בכלל. עכשיו אני רוצה. רוצה.

אחר כך התפייסנו, הזמנתי אותך לחתונה שלי.

כשאערוך את מסיבת האהבה הבאה שלי, כי אני שונאת חתונות, לא תהיה שם.

כשאביא את הילד או הילדה שלי לעולם, לא תהיה שם.

לעולם כבר לא אשמע את הקול הזה.

תמיד כשאני מגיעה לסבתא, וחוצה את בית העלמין, הלב נצבט לי. אני לא מסוגלת להיכנס לשם ולדבר איתך. לא מסוגלת להבין שאתה בתוך אדמת המוות הזו. מתחת לאבני שיש עצובות. לא מסוגלת להאמין.

אז כן, היו לי חיים לא פשוטים איתך ובגללך. עד הצבא קיבלתי ממך מכות שגרמו לי לרצות לא להיות כאן לפעמים בעולם הזה. היו גם תקופות אחרות, יפות, מועטות. אבל תמיד איכשהו, אהבתי אותך. לא יודעת למה. אולי כי אתה אבא שלי?

משהו מת בי לפני כ-160 יום.

אבל אומרים, שכשמשהו מת בליבך, משהו אחר מתחיל לחיות.

אני מחכה.

זה בטח יגיע.

אוהבת אותך אבא שלי,

תודה שהבאת אותי לעולם המוזר הזה,

בתך,

שרונה.