"סיפור!!" צעק עוז כשנכנס לסלון הבית של סבו. הסב המבולבל מעט, הקיץ ממחשבותיו וברך את נכדו בחיבוק בזמן שעדיין ישב בכורסתו החומה. "תראה כמה גדלת" פיאר הסב את נכדו, ולטף את שיערו. "ותראו את התלתלים האלו! כל כך ארוכים! אתה בטוח שאתה בן 5?" "כן" אמר עוז כמוכיח את עצמו. "כבר המון זמן!" הסב גיחך. "לא היה לך יום הולדת לפני שבועיים?" "כן" אמר עוז. "לפני מלא זמן". הסב המשיך לצחוק, ועוז קצת נעלב.

"סבא, תספר לי סיפור". אמר עוז בתחינה. "סיפור?" שאל הסב, וליטף את זקנו. "אני צריך לחשוב.." "אבל שיהיה מעניין!" אמר עוז. הסב המשיך ללטף את זקנו, מהרהר, ואז לקח את מקטרתו והכין אותה לעישון. עוז אהב להתבונן בסבו מכין את המקטרת לעישון. הסב לקח מעט טבק, דחס לפה המקטרת, ואז הצית גפרור ארוך וישן לאט ובשקט, והכניס את הגפרור לתוך פה המקטרת כלפיד אשר נכנס למערה חשוכה למצוא דבר מה. הסב שאף כמה פעמים מהפיה ועשן החל לעלות מהמקטרת. "יש לי סיפור מעניין בשבילך" אמר הסב, והוציא שובל עשן מפיו. עוז, מהפנט, לא אמר דבר אלא רק הנהן בראשו.

"באחד המסעות שלי מסביב לעולם, הגעתי לשבת קטן ביבשת אפריקה, שם ראיתי דבר משונה. השבט היה פשוט, בעל בתים מקש, באר ומחסן. לא יותר מידיי מפואר, ולא יותר מידיי נידח. היה בו כל מה שהיה צריך. האנשים שם עמלו רבות והיו נוחי מזג. בשבט היה שליו. הגעתי לשם עם כל הציוד שלי, וראיתי שחסר לי מים. לא יכולתי להמשיך בטיול ללא מים, ולכן החלטתי לבקש מהמקומיים למלא את המימייה שלי ממי באר. בני השבט סרבו ואמרו שעלי לשלם עבור המים. כשהצעתי להם מטבע אחד או אחר, הם סרבו. כששאלתי איך אוכל להחזיר להם, הם הצביעו לי על שדות התירס ואמרו שאצטרך לעזור להם באיסוף לקחי תירס. וכח עשיתי.

"כל אותו בוקר והצהריים, עמלתי ואספתי קלחי תירס לתוך סלסלת קש שהמקומיים הביאו לי. אספתי יחד איתם ושמעתי את שירתם בזמן שאספו את הקלחים. הניגון הקסים אותי, ולא הרגשתי את השעות עוברות. רק אחרי שהמנגינה נעלמה מאוזניי, הבנתי שאני יכול כבר לחזור. בזמן שהמקומיים ספרו את קלחי התירס שלי, ראיתי כמה ילדים משחקים משחק בינם לבין עצמם.

"הם ישבו במעגל, מרימים את היד לאחור, ואז זורקים אותה למרכז המעגל עם צורה מסויימת." עוז קפץ "אבן נייר ומספריים" הוא צהל. הסב צחק. "אבן נייר ומספריים, המנצח בין השתים, אחד שתיים" עוז הרים את ידו מאחורי ראשו. הסב עשה גם כן. "שלוש" צעק עוז, והוא והסב הושיטו ידיהם זה אל מול זה. עוז קימץ את ידו לאגרוף. הסב הוציא שלושה אצבעות. "היי סבא, רמאי, אין צורה כזאת". "זה בדיוק מה שאני חשבתי על המקומיים, כי זאת צורה שהם עשו". עוז הביט בסבו כלא מבין.

"הילדים הושיטו את ידיהם ועשו צורות משונות עם הידיים. אחד, קרב שני אצבעות כאילו ומחזיק מחט. אחר נראה כאילו מחזיק כוס בלתי נראית. הצורות לא היו הגיוניות לי, ולא ידעתי מה הם משחקים. ניסיתי לראות האם יש הגיון, אבל לא הצלחתי. כל פעם, נראה שמישהו אחר מפסיד. כשביקשתי מהילדים שילמדו אותי, הם אמרו שהם לא יכולים. כששאלתי אותם למה, הם סרבו לענות, והמשיכו והושיט זה מול זה צורות לא ברורות ולהנות מכך.

"כאשר ראש השבט סיים לספור את קלחי התירס של כולם בכלל, ושלי בפרט, הוא אמר שעכשיו אני רשאי למלא את המימייה. הורדתי את דלי העץ בעזרת החבל שהיה קשור ליד הבאר, והעליתי מעט מים, אותם מזגתי למימייה שלי. כשסיימתי למלא אותה, באתי לצאת לדרך ולהמשיך. אך משחק הילדים הטריד אותי. רציתי לדעת כיצד משחקים.

"המשכתי להתבונן בהם. הם צחקו, דיברו, והושיטו ידיהם שוב ושוב למרכז המעגל. פתאום אחת הנשים בשבט אמרה בנחת 'כמה כיף לראות אותם משחקים'. 'אני מניח' אמרתי 'אבל אני לא מצליח להבין את המשחק'. היא צחקה מעט והביטה בי, ולאחר שראתה שאני רציני היא אמרה בקלילות 'זה פשוט'. 'פשוט?' שאלתי 'כן' היא ענתה. 'כל אחד זורק סמל למרכז המעגל'. 'את זה אני רואה' השבתי. 'נו, אז מה הבעייה?'. 'איך יודעים מי ניצח?'. 'מי שהכי יצירתי כמובן' היא ענתה. אבל לא הצלחתי להגיע לסוף דעתה. 'כל ילד זורק סמל. את הסמלים הם מכירים כי הם משחקים שנים. לכל סמל יש כוח וחולשה. לפעמים הם ממציאים סמל חדש, ואז הממציא אומר מה הוא אומר. הוא חייב לתת לו חוזקה אחת, וחולשה אחת מהסימנים שקיימים'.

"צעדתי לכיוון מרכז המעגל וביקשתי להצטרף. הם ענו בחיוב. כשהגיע הזמן להושיט את היד, עשיתי צורה של מספריים. אחד אמר ששלו חזק יותר. אמרתי מיד שלא יכול להיות. הוא הציג לי את ידו, שלוש אצבעות ישרות, ואמר ששלו הוא שיח קוצים. אמרתי ששלי מספריים. הוא אמר שהקוצים ישרטו לי את הלהבים. אמרתי שאני אקצוץ את הקוצים לפני כן. הוא הסתכל עלי שנייה, ואז נסוג. ניצחתי. בסיבוב השני עשיתי צורה של נייר, וילדה אחת ניצחה אותי אחרי שידה הייתה מכווצת מלבד הזרת שלה. היא אמרה שזה מחט, והיא תופרת על הנייר שלי דברים. כך המשכתי עד הערב.

"כשירד החושך אחת האמהות הציעה לי מיטה לישון בה בתמורה שארדים את בנה לישון. משימה קלה." "למה?" שאל עוז. "מכיוון שכשהילד סיים להתקלח, והיה במיטתו, כל מה שהייתי צריך לעשות היה לספר לו סיפור עלייך." "עלי?!" שאל עוז. "כן" השיב הסב. "עליך, ועל הדברים שאתה עשית. הוא היה מרותק, ואמר שיש לו כבר כמה רעיונות למשחקים ליום למחרת."

"וואו סבא" עוז התפעל. "איזה סיפור". הסב הניח את המקטרת. "כן כן" אמר "עכשיו, לך לאמא, נראה לי שהיא קצת דואגת." "אופס" אמר עוז כשהביט על השעה. "להתראות סבא!" "להתראות" השיב. עוז יצא מהחדר וסגר את הדלת.

אתגר כתיבה שקיבלתי מwhite wish