טוב, אז אתמול בערב הסתובבתי בתל אביב ופגשתי באיזשהו שלב את יואב עם עוד חבר. הרגשתי שהקטע עם יואב כבר הורג אותי. הרגשתי שאנחנו רוצים להיות לבד. כאילו לא בא לנו שהחבר יהיה שם. שתיתי קצת וכבר הייתי מסובבת קלות. ממש נמשכתי אליו.

יצאנו מהבר לכיוון המכוניות והלכנו קצת יד ביד ואז שמתי את היד בכיס האחורי של הג'ינס שלו והוא חיבק את המותן שלי. בדרך הביתה הוא התקשר ושאל אם אני רוצה לבוא לישון אצלו. כאילו היה כבר ברור לשנינו שזה יקרה. זה היה כל כך מתבקש, שבכזאת טבעיות קבענו שאני אורזת כבר תיק לעבודה לבוקר ואני אלך כבר ממנו לעבודה. כאילו אנחנו ביחד כבר שנים וזה לגמרי ברגיל. הגענו אליו הבייתה, נכנסו למיטה והתחלנו להתלטף. ידעתי שזה כבר מגיע ואין מנוס. ואז הגיע המשפט ששבר אותי "יווו את עושה לי פרפרונים כאלה בבטן". שבר אותי המניאק. לא יכלתי יותר. נישקתי אותו. הנשיקות היו טובות. קצת מלאות בכל המטען הזה שהצטבר, קצת מבלבלות, קצת מוזרות, קצת מחרמנות. אולי קצת טעונות מדי אפילו. שנינו קצת לא ידענו איך לאכול את זה. הייתה בהן מוזרות כזאת. זה היה מוזר לי ומוזר לו. לא יודעת מי התבלבל מזה יותר- אני או הוא. היינו קצת מבולבלים, קצת מתרגשים, קצת מכל דבר.

פתאום הבחנתי בכמה שנלחצתי מזה. ממש קפאתי לכמה דקות. כמה כל הסיפורים של כל הידידים מהעבר חזרו אליי בבום כולם ביחד. וכמה הצלקות שהם השאירו הפכו אותי לפרנואידית פחדנית שמפחדת שכל הזמן רק רוצים לזיין אותה ולהעיף אותה. והפחד שזה יקרה שוב מלחיץ אותי וסתם גורם לי להלחיץ גם אותו. ועכשיו מגיע הפרדוקס. מצד אחד- עקב כל הסרטים שעברתי בעבר, ברור שאני רוצה לוודא שאני לא נופלת שוב לאותה סיטואציה ושאני חסינה מפני יזיזות הפעם. מצד שני- יתכן גם שכל הלחץ שלי לדעת עכשיו מה קורה ומה הכוונות שלו יהרוס הכל ויפגע בכל ההתפתחות הטעית של הדברים. אז איך יודעים מתי לרסן את הפחד מלחזור על טעויות העבר? לא יכלתי לגמרי להתאפק והייתי חייבת להעלות את זה.

דיברנו קצת על כל מה שקורה. ולא יצאתי מזה הרבה יותר חכמה ממה שהייתי קודם. הוא מצד אחד אמר שהוא מתרגש, שהוא חיכה לזה כבר כמה זמן, ושברור שיש בינינו משהו שהוא קצת יותר מסתם כימיה טובה. מצד שני, אין לו מושג כי בחיים לא היה בסיטואציה כזאת עם ידידה ושהוא לא רוצה לעשות משהו שיפגע בי. למה שבכלל תפגע בי? ולמה אין לו מושג מה הוא רוצה? למה הזמנת אותי לישון אצלך ופתאום אתה מגמגם לי? חוסר הביטחון שלו קצת מערער גם את שלי.

אבל מצד שני, אני לגמרי מבינה אותו ומזדהה איתו. בחיים לא היה לי מישהו שכל כך הרגשתי אליו אבל כל כך גם לא הייתי בטוחה לגביו. טוב אולי היו, אבל פה זה מצב קצת שונה. מדהים עד כמה שלהיות איתו מכורבלת במיטה ובכלל מרגיש לי טבעי ונוח (מה שלא קורה עם כל אחד) והוא כל כך בא לי טוב לעומת רגעים שאני נדחית או נרתעת ממנו. ובכל מקרה הלכנו לישון, קמנו בבוקר הוא הכין לי קפה והלכתי לעבודה. 

ועכשיו אני כאן, גמורה מעייפות אחרי שישנתי שעתיים בלילה אצלו ומנסה להבין מה אני רוצה מעצמי וממנו. מצד שני גם מנסה לשחרר. אין מה להלחיץ לא אותי ולא אותו. זה חדש לשנינו ומה שיהיה יהיה..

עדכונים בהמשך..