בזמן האחרון אני ממש גרועה. פשוט טסה גרוע. הכי מעצבן שבמקום ללמוד ולהשתפר אני הולכת אחורה. עושה טעויות שלא מתקבלות בשום בית ספר. אנשים משתנקים וממלמלים "איפה היא למדה?!" וגם "מי אחראי לזה?!". אז רק אני אחראית לזה. כל העשה ואל תעשה נאמר לי לא אחת על ידי המדריך שלי. ודי כבר.
ולכל דבר יש לי הסברים ולכל דבר אלף תירוצים. אני קרובה לייאוש. כבר שנה טסה עצמאית והטעויות שלי לעיתים נראות לי הדהוד של משהו אחר. של אישה אחרת שנפצעה. לאחרונה אני מבצעת פניות חריפות מדי. מושכת את הברקסים בלי רחמים. רוצה שהמצנח הזה יגיב מהר יותר. וזה לא כך. אני לא עם מכונית מרוץ. "בתקופה ההיא היא התחילה למשוך ברקסים...תך תך...ואמרתי לה..." "היא הרגישה שהיא יכולה. לכל טייס את התקופה הזו, המסוכנת שהוא מרגיש שהוא יכול". המשפטים האלו נאמרו כאשר ניתחו את התאונה של החברה שלי. מזועזעת מהתאונה אמרתי לעצמי לשים לב. ללמוד מזה. שאלתי את עצמי אז, למה היא ביצעה בכלל פניות חריפות? אז הנה? למה אני? למה לא להשתמש יותר במשקל גוף? אה! ברוכים הבאים לאזור הדמדומים. טיסה ואישה. דימוי גוף והבלגן שביניהם. אז זהו. אני לא כל כך סומכת על משקל הגוף שלי. הקילוגרמים שנושרים ממני וממאנים לחזור לא משפיעים רק על איך שאני נראית ומרגישה כי אם על איך שאני חושבת. אני פחות מאמינה בגוף שלי. פחות מאמינה שיש בי כוח "להוריד" את המצנח בנחיתה (זה באמת קשה לי). פחות מאמינה שהמצנח יתרגש מהטיות הגוף שלי בטיסה ויעשה את מה שאני רוצה. ידוע לי שזה טיפשי אבל זה בראש. אני מנסה לחשוב על בחור אחד שטס ממש מעולה, ומבנה הגוף שלו קטן מאוד. המצנחים שלנו באותה המידה. מנסה להתרכז כדי לשנות את התפיסה המוטעית שלי שאין לי מספיק מסה. שאני עלה נידף. עוצמת עיניים ונזכרת במצנח שלו, בטיסה שלו.
טעות כמעט קטלנית נוספת היא שלא ריסנתי את המצנח אחרי הנפה ביציאה להמראה בהר. כמה פעמים שמעת את המשפט "מצנח עוקף אותך, שני ברקסים..." כמה סרטונים ראית על תאונות בגלל אי ריסון מצנח וקיפול קדמי שבא כתוצאה מכך. מה, לא יודעת? יודעת. אז למה? למה? כי יש לי שק של דברים על הראש שלא מכוונים כולם יחד. הרוח הייתה חלשה מאוד. חשבתי רק על "חייבת לרוץ כמו שצריך כדי לשמור על לחץ במצנח". למה לא מסוגלת לחבר ולחשוב על מספר דברים יחד? מה קורה לך? בכלל לא הרגשתי שעקף אותי וזו עוד בעיה כמובן. אולי באמת צריכה לעשות מדיטציה לפני ריחוף... מסתובבת בסינקים (זרם אויר יורד), בטח, למה לא? למה לא לקצר את זמן הטיסה.
מה יהיה? מתי יזוז לי איזה משהו במוח? כמה פעמים הייתי סנטימטר מייאוש? הספורט הזה כל כך מייאש ומאתגר כאחד.
כל פעם משפרת רק משהו אחד קטן מרשימת ה- TODO. בטיסת ההרים האחרונה נזכרת להסתכל ב- GPS ולבדוק באיזה כיוון יהיה הכי נוח לנחות. הללויה. סוף סוף הסתכלת. טיסת רכס לפני אחרונה תרגלת הפלה של המצנח עם מיתרי C. גם הללויה. הצלחת למצוא אותם מהר וגם להשתמש בהם. לחיי ההצלחות הקטנות. בהצלחות הגדלות – מסיבה! |