כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ילד, תתנהג יפה!

    השם: נובו. המחלה: ADHD. הכתיבה החליפה את הריטלין.

    תגובות (6)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      5/12/11 15:48:
    עוצר נשימה
      3/9/10 23:12:
    "אנחנו בוהים בו אבל הוא מתרכז רק בי, בלי להוציא הגה ואני יודע ששתיקה שלו בשילוב אנגלית שלה, מבשרים טובות והגנה אין סופית."
    סיפור קשה.....כמה אנו צריכים להיות קשובים למעשיינו כשמדטבר בחינוך....
    תודה:)
      1/9/10 22:02:
    החיים דרך עיניו של ילד בן 7.
    הפלאת לספר
      1/9/10 09:36:
    תודה!
      31/8/10 19:35:
    חזק כתמיד, מרגש מאוד, את השאר כבר אמרתי לך...
    אין כמוך!
    *
      31/8/10 09:04:
    פשששש, נובו, הופך קרביים
    0

    תפוח מצופה באדום

    6 תגובות   יום שני, 30/8/10, 18:53

    הפתעתי גם את עצמי מעוצמת הצרחות שילד בן שבע מסוגל לייצר מפֵה, גרון ומיתרי קול שעדיין לא התקרבו לבשלותם הסופית.
    זו היתה הפעם הראשונה שאלוהים הכיר ביני לבין קְרִיז, חבר חדש
    שעם השנים יהפוך לשטן ערמומי וחמקמק במסווה של חבר בדם.
    סמים, מילה שנשמעה לי אז כמו השם "סמי" אבל ברבים, לא היו, ולמרות זאת הרגשתי שהגוף והנפש זועקים למשהו על מנת לנוח, לנוח, אנא מכם, קצת לנוח.
    ארגז הכלים שלי היה חלוד ומרוקן כשבכי קודר, הקאות, התפרצויות ואלימות, היו הדבר היחיד שבהישג יד ובאופן הזוי שמשו לי חברים במלחמת ההישרדות המשעשעת הזו. חופשי- משעשעת..

    "עצור, עצור, עצור", "אתה מתחיל ללכת לאיבוד", "הבנו שאתה מסכן ושקשה לך ושאתה מיוחד ויודע לבכות ופוחד ושאתה הטוב וכולם רעים"..."יאלללה יאלללה יאלללה... באמאש'ך...עזוב אותנו עכשיו ממסכנות בכי וארגזי כלים. יש עוד כמה מסכנים בעולם הזה חוץ ממך".. ועוד הבטחתָ לנו  איזה לונה פארק נודד שנחת על העיירה שלכם בדיוק ביום שהוא חזר עם מצב רוח טוב מהעבודה, בגלל כמה חיידקים שתחת המיקרוסקופ התנהגו בדיוק כמו שהוא תיכנן ורצה. "אז קדימה תשטוף פנים ותחזור לסיפור"

    שמעתי את הנקישות של רגליו על הפרקט (שהיה עשוי מעץ אמיתי, קשיח), מטפסות במדרגות בקצב הולך ומתגבר עד כדי חצי ריצה. ידעתי שהוא כבר כמעט הגיע למפתן הדלת ומיד נכנסתי לכוננות ספיגה.

    חדר גדול שהכיל ארגז מצעים, שולחן כתיבה ושלוש מיטות מתקופת "אנו באנו" נלקחו שבוע קודם לכן מgarage sale- (הגדָרָתי- "יד שרה". הגדרתם- קניון לכל דבר), שהיה ממוקם בתוך חנייה מקורה של איזו משפחה ישראלית מעיירה סמוכה שהחליטה לחזור, כי- די, מבלי לבקש עבורם תשלום.
    בפינת החדר היתה ערימה נמוכה של משחקי הגיון, פאזל מפורק של עשרים חתיכות וכמה קוביות שבורות שעל דפנותיהן מודפסות אותיות גדולות באנגלית שעם הגיון של ילד תקין, אמורות להוליד מלים. הערימה היתה פזורה לכל עבר לאחר ההתפרעות ומלחמה שבעיקר ניהלתי עם עצמי באותו יום.
    קיא סמיך של מים ואוכל מאד בסיסי, נפלט מגופי והצטרף לחגיגה של הפאזל.
    צעקות של "מה קרה"?, "מה הולך"? שלו כבר נשמעו ברורות וחדות.
    ואז הוא נכנס.
    הוא פתח בפראות את הדלת שהספיקה מיד להסגר לאחר שנטרקה אל הקיר. אחרי מספר שניות גם היא נכנסה .
    קריז מייד נעלם ולקח איתו טרמפ גם את הפחדים והחרדות בתוך הקיא ששמש להם כרכב מילוט ממני.
    "הלו הלו הלו!", "בחיאת, תחסוך מאתנו את הפרטים" להתמקד להתמקד! הבנו, חטפתַ קריזה היקאתַ, נכון, לא נעים, קצת קשה.
    גם לנו קשה אבל  זה עכשיו לא הדיון. לא רכבי מילוט ולא בטיח. קדימה next מיקוד! מיקוד!  אמרתַ יריד, לונה פארק ...מה זה משנה.. תן קצת פרסים , רכבות הרים... זיקוקים...משהו...עזוב ת'מפלצות בשקט... מה לנו ולהם...? קצת שמחה בנאדם...ואם אפשר זוג מתנשק על גלגל ענק, גם מתאים...

    ישבתי על המיטה, ראשי נשען על הקיר, מותש ומבולבל ולא הבנתי מה קורה סביבי.

    "חמוד שלי, מה קרה"?
    היא אמרה בקול רך והתקרבה אלי כשהמבט שלי דרוך ומקודד אליו כל הזמן כמו צריח של טנק שננעל על מטרה.
    היא תפסה אותי והרימה אותי אליה ברכות עם חיבוק של דובה המגינה על הגור שלה.
    עטפתי את צווארה בהידוק עם שתי ידי ונאחזתי בשערה עמוס התלתלים בשתי נקודות מאחורי הראש כדי לקרב אותו אלי יותר חזק.
    הנחתי את הראש על הכתף בתנוחת שינה על הצד כשהעיניים עדיין נעוצות בו, תוך כדי שידיה עוטפות אותי, מתהדקות ומרפות בתיאום מושלם עם קצב הנשימה שלי שאט אט נרגע.
    "מה קרה חמוד"?
    "משעמם לי", אמרתי כי לא ידעתי איך קוראים למה שאני מרגיש.
    he threw up,  you want to check fever?"" היא שואלת אותו באנגלית עילגת.
    הקאות וחום היו קו אדום מבחינתם.
    בשני המקרים האלה הוא תמיד היה מתרכך והבעות פניו היו עוברות מייד ל-mode  של-"הילד שלי עכשיו במצוקה ואני אציל אותו -
    no matter what!!!
    אנחנו בוהים בו אבל הוא מתרכז רק בי, בלי להוציא הגה  ואני יודע ששתיקה שלו בשילוב אנגלית שלה, מבשרים טובות והגנה אין סופית.
    הוא בוחן אותי בדקדקנות, ולהבדיל ממיליארדי חיידקים רעים שמנהלים נגדו מלחמת חורמה יום יומית במעבדה שלו דרך גופם של עכברים חסרי ישע, אני יודע שאני כרגע- בן בריתו.
    אני ממשיך לבהות בו בשתי עיניים גדולות בהבעה שאף צירוף אותיות לא יכול לתאר וזרם של תחושה טובה מתחיל להציף אותי.
    הוא מהנהן מעט עם הראש ומושיט את ידו לעברה והיא מיד מעבירה אותי אליו בעדינות ובזהירות כמו אסיסטנטית מנוסה המצייתת להוראותיו של האיש החכם בחדר הניתוח, מבלי שהוא צריך לדבר.
    כמו מגנט אני נדבק לגופו שמוצף כולו באיים של שיערות שיבה עבות ומושרשות כשרק הקרחות שעל הפנים הענקיות וקודקוד הראש קוטעים את הרצף שלהם ולמרות שאני נאחז בהם בכל כובד משקלי, אף אחת לא מעיזה לנשור ולוותר על גורלה, בלחיות לצידו למשך כל החיים.
    הוא מניח  בחטף את כף ידו על מצחי ומסמן לעברה בתנועה מימין לשמאל ולימין כאומר – לא, אין לו חום.
    למגעו אני מרגיש כל תא ותא בגופי מתעורר בהתרגשות שמא יפספס את החוויה הנדירה, למרות שאני מותש מהמלחמה שזה עתה הסתיימה.

    הוא מניח אותי על הריצפה ומרפה ממני כאילו שהוא משחרר את אחד העכברים שלו לחופש אחרי שנים של יסורים בשבי.

    "טוב, תנקי את הרצפה ותכיני אותם, נאכל ארוחת ערב ויוצאים" הוא אומר וחיוך קטן שחושף שיניים קטנטנות עולה על פניו.

    הוא היה גדול מימדים עם ראש ענק מוצף שיער לבן משני
    צדדיו.
    בבית הוא לרוב הסתובב רק עם תחתונים שנראו כמו אוהל ישן
    לבן שיכול לאכלס כמה ילדים בוגרים בו זמנית.
    ג'ים היה רופא חוקר באותה מחלקה והיה אוסף אותו כל יום מוקדם בבוקר וגם מחזיר אותו בערב. זה היה סידור מאד נוח וחסכני מבחינתם ופחות מבחינתו של ג'ים.
    היה לנו בית קרקע בן שלוש קומות וחצר עם דשא שהיה רוב השנה מכוסה בעלים שנשרו מעצים גבוהים שהקיפו את החצר ומנגל שמימיו לא זכה לארח נתח בשר כזה או אחר.
    אחותי ואחי שהיו מבוגרים ממני  למדו בחטיבת הביניים של העיירה ואני בביה"ס היסודי.
    חיי חברה לא היו לי למעט אחי וקריז ועול התיסכול הזה היה נופל עליה. כל ערב באותה שעה היא היתה יוצאת לחצר כדי לקבל אותו כשהיה חוזר מהעבודה, מעיפה אליו מבט חטוף ומיד יודעת אם טוב או רע.
    באותו ערב היא שוב יצאה החוצה, נפנפה שלום לג'ים שכבר ביקש להימלט לביתו, העיפה בו מבט קצר וראתה כי טוב.
    אחי ואחותי כבר היו לבושים ומוכנים ליציאה ואני התחלתי להשתולל בבית עם צרחות שהיו כבר לשגרה כשהיא רודפת אחרי עם נעל אורטופדית שחורה ומתכננת שאשב לרגע ואתן לה לנעול לי אותם.   
    לאן יוצאים?, לאן יוצאים?, צרחתי תוך כדי ריצה בבית, פותח וסוגר
    דלתות עם התקפי צחוק של אושר עילאי בלי שום זכר לקרב שהתנהל בקומה למעלה שעה קודם לכן.
    "תשב רגע, אני רוצה לנעול לך את הנעל"
    "אני לא אשב, את עכשיו תגידי לי לאן הולכים, עכשיו עכשיו!!!"

    "הולכים ללונה פארק!, ואם אתה לא נועל עכשיו את הנעל, אתה נשאר בבית!"

    הוא פלט את זה בווליום ובדיקציה ברורה תוך כדי שהוא משחיל בחוסר סבלנות את החגורה סביב מכנסיו ומפספס כמה לולאות בדרך. קריז מייד ברח ונעלם ואני התישבתי רגוע כמו ילד טוב ומילאתי אחר ההוראות ללא שום התנגדות, מבלי לשאול לאן, למה ואיך.
    "איפה היריד הזה"? הוא שואל אותה והיא מייד שולפת קופון של סופרמרקט עם מודעה קטנה שמקנה הנחה על שני מתקנים ומחפשת באותיות הקטנות כתובת או מספר טלפון.
    "אמרתַ שהולכים ללונה פארק,לא ליריד!", אני אומר ומרגיש שקריז שוב חוזר ומפציר בי לברר איתו מיד את עניין 'היריד', מלה שלא היתה בלקסיקון שלו ונשמעה לו כמו מוזיאון  שמציג עבודות של אמן ספרדי.
    "מי זה יריד?, אני לא הולך לשום יריד, לא מעניין אותי יריד, אתה הבטחת לונה פארק, אתה הבטחת שנלך ללונה פארק".
    רק אחרי שהיא מסבירה לי שוב ושוב שיריד זה לונה פארק, אני נרגע ובדרך לאוטו אני מתחיל שוב להרגיש את הזרמים הטובים.
    היא מקריאה לו כתובת שרשומה על הצד השני של הקופון בזמן שאנחנו נכנסים למכונית הישנה. בדרך הם מדברים קצת אנגלית ואני וקריז כבר נערכים למסיבת העיתונאים שאמורה להיערך כל רגע.
    "יהיו שם בטח הרבה אנשים ואף אחד לא עוזב את אמא!"
    אנחנו ממשיכים לנסוע ואני מתחיל להרגיש בחילה מרוב התרגשות.
    "יהיה גם גלגל ענק?, יהיה גלגל ענק?, יהיה אותו? אמא, יהיה אותו שם? יהיה או לא יהיה? אני שואל בשביל להירגע יותר מאשר בשביל לקבל תשובה ולמרות שהיא אומרת שוב ושוב שיהיה, אני עדיין ממשיך לשאול.
    ברדיו התנגן שיר של הביטלס וראיתי שקריז נכנס לשגעון מזה ומת לשיר איתם אבל לא יודע איך. התחלתי להשתולל באוטו, לדפוק עם הידיים על הברכיים של אחותי ואחי כמו מתופף אחוז אמוק ולצרוח כמה מלים שידעתי באנגלית עד שמרוב אושר נעשה לי רע ובשלב מסויים לפני שנשמע הפזמון החוזר, אטמתי חזק את האוזניים בשתי ידי ואמרתי לו שיכבה את המכשיר.
    אחרי נסיעה של עשרים דקות היגענו ללונה פארק שהוקם בתוך קרחת של חורשת יער בפאתי העיירה והיה תחום בסרטים כתומים כמו שטח סטרילי של ארוע פלילי עם שער מאולתר שלצידו עמד סדרן שהיה גם הקופאי גם השומר וגם זה שהפעיל את שלושת המתקנים.
     במרכז היה ממוקם גלגל ממש לא ענק אבל מספיק גדול על מנת לא לעצבן את קריז ועוד שני מתקנים שאף אחד מאתנו לא הבין למה הם משמשים.
     מסביב למתקנים היו דוכני נקניקיות, המבורגרים וכל מיני עמדות הפעלה .
    באזור הסתובבו משפחות עם ילדים מהעיירה שלנו ומעיירות סמוכות והאזור כולו נראה כמו פיקניק משודרג .
    שני רמקולים ישנים שהיו תלויים על שני עצים השמיעו שירים קיצביים של להיטי דיסקו והצליחו לתת תחושה של ארוע גדול ותוסס.
    לכמה עצים היו קשורים כמה סוסי פוני עייפים שעם הצגת קופון מתאים, היו לוקחים אותך לסבוב על גבם.
    מיד סחבתי את אמא שלי לגלגל הלא ענק ובדרך, ממש צמוד לו, ראיתי דוכן שמוכר תפוחים שמצופים באדום.
    "אני רוצה תפוח כזה לפני שאנחנו עולים לגלגל" אמרתי לה תוך כדי שאני מושך לה את היד ומקיש עם הרגליים חזק על הקרקע כמו אחד שרץ ספרינט במקום.
    "אני רוצה תפוח מצופה כזה, עכשיו, אני רוצה תפוח אדום" אמרתי ושיחררתי את היד בפראות מהאחיזה שלה והשתלבתי על דעת עצמי בתור ארוך של ילדים שדבוקים להורים שלהם..
    "בואי, אני עומד בתור, נו בואי, עוד מעט התור שלי"
    "תקרא לו קודם, אני רוצה שהוא יבוא הנה" היא אומרת כשגבה מופנה אלי ומבטה סורק את האזור של סוסי הפוני כדי למצוא את האיש שמחליט.
    "אבל אני לא יודע איפה הוא, נו כבר בואי, עוד שני ילדים ואז אנחנו"
    "חכה רגע, הוא תיכף יבוא" היא אומרת ואני מרגיש שקריז כבר מתעורר ונערך לעוד קרב.
    ידעתי שזה יהיה קשה ושהוא לא מתכוון הפעם להיכנע להם.
    ואז ראיתי אותו מתקרב אלינו מאזור העצים. הוא נראה עייף ועצבני.
    "איפה הייתָ?" היא שואלת אותו.
    "מה הולך פה"? הוא שואל מבלי להתיחס לשאלה שלה.
    "למה הוא עומד שם בתור"? הוא ממשיך מבלי לתת לה אפשרות לענות.
    "הוא מוציא לי את הנשמה עם התפוח הזה, אני לא יכולה יותר, תדבר איתו אתה"
    הוא התקרב אלי נושף ושואף ארוכות כמו שריקה ארוכה שלא מוציאה צליל וראשו מוטה כלפי מטה.
    ואז אני מבחין בסבל שעל פניו ובעיניו העייפות ולרגע מדמיין את כף ידו נוגעת במצח שלי כמו בחדר וזרמים נעימים של אהבה וביטחון אין סופיים שוב מתחילים להציף אותי.
    ואז בבת אחת אני מתחיל לבכות. בכי אחר שאני לא מכיר וככל שהוא מתקדם הוא נהיה חזק יותר ויותר ואני מתחיל להרגיש שנגמר לי האויר והאמא של הילד שאַחָרָי מלטפת לי את הראש ואומרת משהו באנגלית אבל אני מעיף ממנה את היד כדי שלא תסתיר לי את היד שלו אפילו לרגע ואני רוצה לצרוח לו שאני אוהב אותו אבל לא יודע איך ובמקום זה אני צועק לו שיש לי חום ושאני רוצה להקיא וכל התור כבר מסתכל רק עלי כולל האיש שמחלק את התפוחים האדומים ובינתיים כבר באים עוד הורים וילדים, גם כאלה שלא מחכים בתור ואני מזיז את הידיים של אלה שמנסים לגעת בי כי אני רוצה רק את היד שלו ואז הוא מושך אותי משם ומסמן להם עם חיוך קטן שהכל בסדר, אנחנו יוצאים מהתור ואני ממשיך למלמל שיש לי חום ורק כשאני מרגיש את היד שלו נוגעת במצח שלי כדי לבדוק, חוזר לי האויר ורק שאריות של דמעות עדיין זולגות מעיני ובדרך למכונית הם מצטרפים אלינו אבל אני לא מעיז להרפות ממנו ודוחף לה את היד שמבקשת לנגב לי את הפנים ולקנח לי את האף ורק לפני שהוא  נכנס למכונית אני מסכים להשתחרר ממנו ורגע לפני שהיא מכניסה אותי לאוטו אני מספיק לסובב את הראש כדי לראות בפעם האחרונה את הגלגל הענק שבדיוק נעצר ושאני מסתכל על הנקודה הכי גבוהה שלו אני רואה קרון מיטלטל שבתוכו חגורים איש מבוגר עם ילד שמחזיק בידו תפוח מצופה באדום. 
     

       
     




    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      N.O.V.O
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין