בשיחה עם הרב יובל שרלו (בספר "שאלות על אלוהים") מצאתי את הקטע הנפלא הבא:

יונתן בן-דב: מה יכול הרב לומר על אלוהים שהפילוסוף אינו יכול?

יובל שרלו: האמת היא שהוא לא יאמר דבר... האמירה הכי גדולה שלו היא שאינו מדבר עליו, לא עוסק בו, לא מגדיר אותו וכדומה. הוא חי אותו. בשתיקתו הוא מעיד על כך שאלוהים הוא נתון, והשאלה שצריכה להטריד אותנו כבני-אדם היא כיצד לממש את הנתון הזה, כלומר -- כיצד להתקשר אליו, לחוות אותו, לקיים את מצוותיו ולאהוב אותו. השתיקה הזו אומרת יותר מהכל...

יונתן בן-דב: האם זה לא מה שמכנים "אמונה עיוורת"?

יובל שרלו: הייתי קורא לזה "אמונה מסונוורת". יש שני סוגים של עיוורון. יש עיוורון שנובע מאטימות, ויש עיוורון שנובע מסינוור, שבו חוויית הקירבה היא כה עמוקה וגדולה עד שהאדם לא מרגיש יכולת לעסוק בה באורח לוגי. החוויה הזאת היא אינטימית, עצומה, והאדם אמנם לא מתעוור ממנה אבל הוא מסתנוור. נקודת-המוצא היא שחווית החיים היא עמוקה כל-כך עד שהשכל לא יכול להגיע אליה.