שום אקדח איננו מופיע במערכה הראשונה של המחזה סופמשחק מאת המחזאי האירי סמואל בקט (Endgame‪,‬ 1957), וגם אילו היה מופיע אקדח שכזה‪,‬ שום ירייה לא היתה נשמעת במערכה השלישית.

זהו מחזה בן מערכה אחת.

ארבע נפשות. איש אחד, המשרת שלו ושני הוריו של האיש. האיש יושב על כסא גבוה במרכז החדר כשפניו מכוסות בסדין, המשרת מתרוצץ למרגלותיו, שני הוריו נמצאים בתוך שני פחי זבל הניצבים משני צידיו.
זה המשפט הפותח שלו, של המחזה:
Finished‪,‬ it‪'‬s finished,‬ nearly finished‪,‬ it must be nearly finished

כמה מאות שנים לפני אותו סופמשחק של בקט, טבע מחזאי אחר, אחד ויליאם שייקספיר, את המשפט: העולם כולו במה וכולנו שחקנים.

יכול להיות שהעולם הוא באמת כולו במה וכולנו שחקנים. אבל לפעמים צריך לדעת איזה משחק נגמר ומתי, ועל אילו במות צריך לעלות ומאילו להימנע. לפעמים צריך אדם לדעת לקחת אחריות על מעשיו, לאלתר במקום, לא לחכות להוראות של במאי.

והנה השבוע הופיע רגע אחד כזה. פתאום, מבין אלף אלפי רגעים שבכולם ישנן אלף אלפי אפשרויות, קם מישהו ואמר "זו לא המסיבה שלנו", וסרב לשחק על במה באריאל, או בכל מקום אחר מעבר לגבולות הקו הירוק. אני לא יודע אפילו מי זה היה, אבל זה גם לא חשוב. מסתבר שזה היה גרעין מספיק טוב כדי שמיד יצטרף אליו מישהו נוסף, ועוד אחד ועוד אחד, ובעוד רגע, אלמלא היה כל כך חם ולח בסביבתנו, אפשר היה ממש להשתמש בקלישאה - כדור שלג.

אלא שהכדור המתגלגל הזה, מן הראוי לו שלא יתמוסס ככדור שלג ביום קיץ תל אביבי. לא מפאת קיתונות הרותחין של ראש הממשלה, לא מאלו של שר האוצר, או של כבוד ראש העיר מר רון חולדאי ואנשי המועצה שלו, לא מחשש ועדות הכנסת המחזיקות את שקי הכסף ברשותן, ולא בשל שום גורם אחר. עמידתם המצפונית של אלו מבין אנשי התיאטרון שבחרו לעשות כן, מן הראוי שתגרור אחריה גם יוצרים ואנשי רוח בתחומים אחרים, ותתגדל ותתקדש ותתחזק, ותתרה ותמחה ותביע עמדה ברורה ונחרצת - איננו משתפים פעולה עם הכיבוש.

למען האמת, זה כבר היה כמעט מאכזב, הזמן שלקח לאי מי מהם לקום ולעשות את הצעד הראשון. אם היו מתעכבים כך לצאת מאחורי הקלעים ולעלות אל הבמה בשעה שאולם מלא ממתין לבואם, כבר היו נשמעות קריאות בוז מכל עבר. אבל מבלי להתעכב אפילו על הרעיון כי מוטב מאוחר מלעולם לא, אכן מוטב.

שחקני ויוצרי תיאטרון, כמו גם סופרים, ציירים, אנשי תעשייה, פקידים, מורים, חנוונים, ועד אחרון פועלי הנקיון המסתובבים עם מפוח בשדרה ויורים צרורות של קרדית האבק לכל עבר, כל אלה - כולנו - זכאים לבחור את דעתנו הפוליטית ולפעול על פיה. זהו מחיר הדמוקרטיה. יתרה מזו - אנו מוכרחים, כולנו, לפעול על פי צו מצפוננו ועל פי תפיסתנו, גם כאשר הדבר יכול לגרום לכך שנשלם מחיר אישי כתוצאה כך.
והרי ברור שמישהו ישלם מחיר אישי. אולם המחיר האישי, והוויתורים והאלתורים שייאלץ אדם לעשות בעקבות בחירתו לפעול על פי תפיסתו וצו מצפונו, קטן יהיה תמיד מן המחיר אותו ישלם אלמלא יעשה כן. ועל כן מוטב לכולנו כי ניצמד מעט יותר אל עצמנו ומעט פחות אל שאלת התשלום.

מה שמדכא כל כך בסערה הציבורית שעורר הדבר, איננו כסילותם כי רבה של המגיבים. בינינו, איש הרי לא ציפה שביבי, שטיינמץ או חולדאי ישכילו להגיב באופן ראוי, להבין את משמעותם של חופש הפרט, מיקומו בחברה ויכולתו לפעול בתוכה. שם, דווקא, אינני מבין למה להם להתמקד רק באיום ענישה כנגד פעולה זו.

מה? האם כל התכנים המועלים באולמות התיאטרון נאים בעיניהם? למה שלא יתנו את העברת התקציבים גם בפיקוח על החומר המועלה בתיאטראות השונים? יותר מזה אפילו: האם הם כולם אזרחים נאמנים, השחקנים? מה הסיפור הזה על מר טיראן שלא שירת בצבא? למה שלא יגבילו את העסקתם של אנשי תיאטרון רק לבעלי תעודת שחרור אחרי שירות מלא. או על סמך פרופיל?

אבל רגע, למה לעצור גם שם? למי הם מצביעים, הליצנים האלה, אנחנו רוצים לדעת? שיתיישרו עם הקונצנזוס. הלא אלה הכספים של כולם. אם מישהו הצביע ל'עיר לכולנו', למה שחולדאי ישפיע עליו מטובו? ועל אילו עצומות הם חותמים, אנשי הקרקס האלה? זה מריח לא טוב.

מה, זהו? אריאל, וחוץ מזה הם בסדר?

אבל מה שמדכא אותי באמת זה שלפי הפרסומים מדובר רק בשלושים ושישה צדיקים שחתמו על המכתב הסרבני ההוא.

שלושים ושישה?? הרי רק אצל ג'ו בקנטינה יושבים בערב ממוצע יותר אוכלי פסטה שיודעים לדקלם את 'להיות או לא להיות' בפה מלא. ואני לא כולל בספירה את סילבן שלום וגדעון סער, כמובן.

שלושים ושישה בלבד? זה אפילו לא הצגת יחיד עבור כל שנת כיבוש.

איפה כל הניצבים?

איפה המאפרת??

איפה הקהל???

---

איפה כולנו?