(נכתב שנה אחרי המלחמה)

שלוש וחצי שנים עברו מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותך ועד אותו יום טראגי.
שלוש וחצי שנים בהן לא התראינו, לא דיברנו, כמעט ולא חשבתי עליך.
שלוש וחצי שנים שבהן אמנם לא היית חלק מחיי, אבל היית.
היית איפשהו.
היית קיים.

כך שלוש וחצי שנים.

ופתאום, לפני שנה, נגמרת.
פתאום אתה אינך.
פתאום הזיכרונות ממך כבר לא מתוקים, מעורפלים, נדירים.
פתאום הם כואבים, שורפים, תכופים בצורה אכזרית!
   

אני זוכרת את אותו היום, כמה שעות אחרי שזה קרה.
השמועות התחילו להגיע אליי מכיוונים שונים.
סירבתי להקשיב, סירבתי להאמין.
לעצמי אמרתי שעד שלא אדע לבטח - אני נשארת רגועה.
אבל בתוך תוכי נראה שכבר ידעתי שמדובר בך, שהשמועות נכונות.

מובן שלא עבר זמן רב עד שהידיעה החד-משמעית הגיעה.
גודלו העצום של הכאב שהרגשתי, הפתיע אפילו אותי.
עוצמת הרגשות, הריקנות שמילאה אותי, העצבות הבלתי-נגמרת...
כאב פיזי ממש. כמו סכין גדולה הננעצת במרכז הלב.
איך מתמודדים עם כל אלה?
ובאיזו זכות בכלל אני מרגישה כך?! הרי עברו כבר שלוש וחצי שנים.

פתאום חשבתי עליך כל הזמן. התמונות שלך עברו לי בראש בלי הרף.
הידיעה שכבר לא תהיה יותר הכתה בי שוב ושוב.
באה והולכת.
נתפסת ולא נתפסת.
לפעמים נראה שהכאב מתקהה, ופעמים אחרות הוא מתפוצץ בבת-אחת בכל תא בגוף, בלתי נסבל, בלתי אפשרי.
זו עצבות כזו שמושכת מטה, מטה. כבדה.
עוטפת הכל בשחור סמיך.
שואבת כל טיפת אנרגיה מהגוף.
  

אי אפשר להסביר עצב כזה.

טייס גיבור,
גם שנה אחרי - מותך עדיין לא נתפס.
בשבילי, מלחמת לבנון השניה היא אתה.
שמור עלינו.