קץ האב / נתן אלתרמן זה אביך. זה אביך על מיטת הברזל.את ניגשת אל חשכת פינתו.ויראך לבלי שוב. ויחזק מברזל.ולא נסתתרה בינתו. הוא שאל לך מתוהו חוליו. מעבי מַחְשַכָּיו הוא שאל לך. מוכה עד חֵךועת באת ותגידי אבי, אבי.ויחזק מברזל ויחייך.
ותדעי כי ניטל הדיבר מאביך.והכביד המחנק. ויִיגע.רק עיניו החיות על פנייך הוליך,כאילו ידו בך נגעה. כי קרבה הרעה מכל הרעותכי שטפה עד צואר וַתְּעַלַּעַ.אליך שפתי האב נעות וקול האב לא ישמֵעַ. כוחותיו שיכלו לעמל הנשימה ופניו הטובעים בעינוי,מתונים וצלולים כל עוד בו נשמה אין תמורה לטיבו ושינוי.
גם מבעד לחולי המר מן הבור מחשבתו לא תדע לה מנוחה. זה הרגל האבות לחשב ולספור ולדאוג דאגת מחר. זה הרגל האבות לא לומר נואש,רק לומר דברֵי איש ואב.זו חיות ישותם שחדרה כעשבעומקי היומיום ופרטיו. מִמֵּאָה יֵעָקֵר ונפל כרוּתו באחרון לא יוכל הִכָּנֵעַ. קשים, קשים האבות למות,כאלון הקשה הִקָּרֵעַ. את הישירי מבט בו. כי זו שעתו. את אִמרי לו כי רע וכי צר. גם היום, בת, יוצא כל דבר מפשוטו,אך למוות, ולא למליצה. את רואה איך גוחן על עיניו החיות האֻמן המפיל בעתה:החלי הדייקן, מפרק החוליותומתיר הריקמה, תא לתא. את רואה, המוטל אל גבו לא זעק,לא רעד. לא הניע גבה.כך, בְּאֶלֶם עִקֵּש, עד עפר ועד דק,נלחמים השוכבים על גבם. אבל גם בשוכבו נטול קול ומזור ובקרבך אליו, צעד צעד,אוד נדמה לו כי הוא הנקרא לעזור ואת המבקשת סעד.
זה הרגל האבות הקדמון והתָם, זו שבועה שבינו ובינך.את זכריה. הרבה יִשכך ויִתָּם.אבל בה תגדלי את בנך. עוד עליך כעב יֵרֵד זֶכֶר האב,להזכיר ביום דין ופקודה,כי ליבו שאהב ובשרו שכָּאב אחרונים בעולם לבגידה. היפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך.
עד קץ נוצצו אישוניו החיים.כי האב לא ימות. כי האב הוא לאין קץ.כי שאולה ירד חיים. אפלוּ הפנים וחשכו הרואות,בכי לטוב לך מאח וָרֵעַ.שפתי האב אינן נעות, אך קול האב עוד ישמֵעַ. |