מתוך 4 ההצגות במסגרת "פותחים במה"של תיאטרון בית ליסין נראה לי ש"דולפינים"מאת מאיה שעיה בבימויה של דדי ברון הנו המחזה המקורי האקטואלי  ביותר שהועלה במסגרת זו.

המחזאית מוכרת יותר ככותבת תסריטים לטלויזיה, מטפלת במחזה זה בדרמה אישית של אלמנת צה"ל צעירה החייבת להחליט מה לעשות-לשמור את האהבתה לבעל-המת,

להמשיך  את השושלת שלו ולהורות מזרעו שהוקפא בטרם נהרג ולהשאר אם חד הורית או ללכת אחרי תשוקתה לגבר חי שהכירה ולהמשיך את חייה איתו בצורה נורמלית יותר.

אומרת היא" יש סוג של אהבבה שאם הרגשת   אותה היא מספיקה לך לכל החיים"

הבעיה קשה והן ההחלטה.

אמו של הבן שנהרג -ערן כמובן בעד ,הוריה של הבחורה נגד.

הנימוקים של שניהם משכנעים.

האם אומרת שזו ההזדמנות היחידה והאחרונה שלה לזכות בנכד.

ההורים אומרים זו החלטה לותר על החיים כי קשה לגדל ילד לבד ואי אפשר להחיות את המתים."מפחדים אותי המתים שהם עדיין חיים"

היא חייבת להמשיך לחיות ולהכיר מישהו.ערן רצה להיות אבא לא להשאיר אחריו יתום.

התסריט מענין, תמציתי, מציאותי ביותר. לכל אורך ההצגה הרצינית שזורים קטעי הומור המפיגים את המתח.יחד עם הבעיה המרכזית מזכירה המחזאית את היחסים בין ההורים של נטע ,דבר שלדעתי לא היה במקומו וזו סטיה מהבעיה המרכזית כבדת המשקל וכאן ההרחבה לא היתה נחוצה.

אני מבין שהזכור זה בא כדי לשעשע את הקהל אך הם סטיריאוטיפיים שמקומם בקומדיה קלילה ולא כאן.

משתתפים בהצגה הדס קלדרון-נטע- האלמנה,דינה בליי-שור-דניאלה-אמו של ערן ,ליאת גורן-עידית אמה של נטע,אלכס פלג-עמוס אביה של נטע-יורם טולדנו, עמי-הבחור שנטע הכירה.

בנוסף משתתף מוסקו אלקלעי כסבא של נטע המכניס במשחקו ומעשיו רוב ההומור שבהצגה.

כולם מגלמים תפקידים השונים אחד מהשני ומבוצעים היטב.

הסתייגתי קצת ממשחקה של דינה שור שנראתה לי לא מספיק רגשנית ומאופקת מדי לאור  האסון שקרה לה.

המחזה בוים בצורה שוטפת,ברגש,עם הרבה שיאים ומחזיק את הצופה בדריכות לאורך כל ההצגה המענינת.

בהצגה שולבו קטעי וידאו רבים המקדמים את העלילה ומשמשים כאתנחתא קלה.

לראות או לא לראות: אני מניח שאם יוצג המחזה בהצגות רגילות יהיה  ויכוח האם הדרך בה בחרה האלמנה נכונה או לא  וכדאי לראות את ההצגה המענינת והמבוצעת היטב.