הפרואקטיביים שבינינו מתכננים את הציפיות שלהם מעצמם בשנה הקרובה. הראקטיביים מונים את הציפיות שלהם ממנה. 

אני בוחרת גם השנה לשתף בהזמנה שלי לעצמי ובאותה הזדמנות, מזמינה אתכם, לבחון מה ואם אתם רוצים לקחת ממנה לעצמכם. 

אני בוחרת לפתוח שולחן ולהתיידד עם הפחדים. לא אלו שדורשים כדורים בכל מיני צבעים אלא אלו הטובים שמגנים עלינו שלא נסתכן, מגנים עלינו שלא נאבד בטחון, שלא נשתנה. שנשאר פחות או יותר כמו שהיינו. שנשאר במקום הזה בו אנחנו שולטים, מכירים הכי טוב.

מכירים את זה שאתם ברגע של נחישות מחליטים ללכת על צעד חדשני כמו: להתקשר לקבוע פגישה אצל לקוח פוטנציאלי, להעביר הרצאה בפני קהל, להביע דעה מנוגדת לאחרים, לבקש העלאת שכר, חופשה...

ואז, בשנייה שעולה ההחלטה שנבעה ממקום הכי אוטנטי ונחוש מתחיל מחול השדים.

אותו מחול שדים שבא לעיתים עם תחושה פיסית אמיתית. חלק מרגישים את זה בגרון, חלק בבטן חלק בראש או בחזה. ואם זה פיסי אז אולי זה באמת נכון וקיים.

אז בדיוק במקום הזה אנו נקראים לבחור את השאלה היחידה שרלוונטית לכל אחד:

מי אנו בוחרים להיות ואיזו פרשנות אנו נותנים לתחושות שאנו מרגישים.

רובנו גדלנו על האמונה שאסור לפחד. ואם אסור לפחד אז בוא נתעלם שזה לא קיים, אסור לתת לזה מקום, נתעלם עד שיעלם. ואז לרוב מוותרים על מה שתכננו כי זה חוזר כל פעם בווליום חזק יותר.

איך זה יראה אם נוותר על האמונה הזו?

נשנה את חוקי המשחק ונגדיר כי המטרה אינה לא לפחד אלא לפחד באהבה, להעיז, לראות בסיטואציה הזמנה לצמיחה.

במקום לתת לפחד לעצור אותנו נוכל להשתמש בו ככוח מניע

בואו נשנה דרך הסתכלות. זה בידינו:

• במקום לשמוע את הפחד אומר: "סכנה! סכנה! לא להתקרב. אני לא טוב מספיק להיכנס לאזור הזה". שנו את זה ל- "ברוכים הבאים, אזור מצמיח לפניך, קח אויר תצא גדול".
• במקום את הסיכון ראו את הסיכוי
• שנו את הסמנטיקה של אותה תחושה פיסית מפחד משתק לריגוש או אתגר, אקשן או אטרף מה שעושה לכם את זה.

איך זה יראה אם נפסיק להתעלם מאותם פחדים, נפסיק לנסות להעלים אותם, להיות בלי, אלא להיפך, ניתן להם מקום, נרגיש אנושיים עם כל מכלול הרגשות הטבעיים.

החכמה היא כן להקשיב להם, לתת להם להיות ולתת להם ללכת בחמלה, לצמוח ולפעול דרכם. להמציא עצמנו מחדש במקומות שאנחנו פחות שוחים בהם.

ואם נשתמש במטאפורה הזו זה בדיוק כמו שעומדים להיכנס למים קרים פחד ומוצאים עצמנו עומדים שעה על החוף עם כל החששות ופתאום מחליטים לרוץ פנימה ולקחת את הפחד איתנו בתוספת צעקה:האאאאאאאאאאאא ואחרי זה שומעים את עצמנו אומרים לאלו על החוף: " בואו, כדאי לכם זה ממש לא קר".

ככל שניקח לעצמנו האתגרים גדולים יותר, הפחדים הטובים יגיעו בווליום אסרטיבי יותר. השאלה האם אנו בוחרים לתת להם לעצור אותנו או ללכת אחורה, או שאנו בוחרים להקשיב להם, לבחור מה לקחת מהם, אם בכלל, ואחרי, לבחור לפעול בהתרגשות קדימה.

ההבנה החשובה היא שאם לא נצמח מהם הם ימשיכו לנהל אותנו וישאירו אותנו קטנים ובטוחים ולרוב לא כל כך מסופקים.

אז מי אנחנו בוחרים שינהל את חיינו אנחנו או הם?

מזמינה עצמי להודות לפחדים שצצים להבין שהם מסמלים אזור גדילה והעזה של צמיחה לשלב הבא. להודות להם על הכוונה שלשמה הגיעו ועם זאת לוותר על מילוי תפקידם בהצלחה.

אז שתהיה, לי ולכם, שנה של פחדים טובים וכניסה להרבה אזורי גידול וצמיחה.

חג שמח ושנה טובה!!!