מחוברים | גברים אבודים (צריכים מרפסת)
" אבודים " . אילו הייתי יוצרת הסדרה - זהו השם שהייתי מעניקה לדוקו-ריאליטי "מחוברים", שעלה בתחילת השבוע לאויר , הגרסה הגברית ל - "מחוברות ".
לאחר התוודעות ראשונית לחמשת הגיבורים שלוהקו, נותר בי הרושם (הראשוני, אני שוב מסייגת, כי בכל זאת מה שכתבתי כאן מבוסס על צפייה בשני הפרקים הראשונים בלבד ) , שיותר משמדובר בגברים המחוברים לעצמם, מדובר בגברים אבודים.
ראשית אפתח בסקופ מרעיש (ותודה לרן שריג ) : סוף סוף הבנתי את כוונת המשורר במשפט הפתיחה " גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת " בשיר הנודע של שלמה ארצי, והכל בזכות רן שפיצח את החידה, אשר מוצא מפלט בפינת העישון בגג, שם מותר לו לעשן, (כי בבית אסור), ומזדהה עם הציטוט הנ"ל, או במלים שלו - " המרפסת הופכת לחדר היחיד שבו מותר לך ללכת לאיבוד " (כלומר לעשן).
הוא אומר את זה ובמעבר אלגנטי וטבעי , דקות ספורות לאחר מכן המצלמה מתמקדת במרפסת אחרת, בפנימיה שמתגורר ולומד בה לואיס, שם מצולמים שני נערים בני שמונה עשרה שבורחים (לאיבוד) - דרך המרפסת כמובן - כדי לשתות ודקה, לאחר שהם מסיימים להתמסטל מנשימת דבק.
מתנהל ביניהם שיח הזוי, גרוטסקי ועצוב בו זמנית , כשהם מתחרים זה בזה מי מהם יותר אומלל ומסכן.
נער אבוד א' - "אין לי כוח לחיים הדפוקים האלה". נער אבוד ב' - "תאמין לי שהחיים שלי יותר דפוקים משלך פי אלף". נער אבוד ג' - "תאמין לי שהחיים שלי יותר דפוקים משל שניכם".
נערים אבודים שפורקים עול, תוך כדי שימוש בשפה אלימה, קללות, חיפוש של הגדרה עצמית, בריחה ממציאות נושכת, ושיעמום קיומי שעולה מהסצינה הקשה לצפייה הזו.
- - - הלב (שלי) נחמץ.
" משחק אותה מחוייך, משחק אותה מאושר, אבל בתוך תוכי אני מרגיש צבוע, מגעיל כזה.
כל היום יש לי פה מועקה בחזה.
הייתי מת להיות בסטלה ולשכוח את כל החיים האלה. כל היום זה לחשוב לחשוב.
מאוהב בדרור ולא אומר לה, לא חושף את רגשותי בפניה, אני פוחד להפגע, קשה לי לי לסמוך על בני אדם. דפקו לי את החיים הבנות האלה ".
אלה הם חייו של לואיס אדרי בן השמונה עשרה, המתגורר בפנימייה במצפה רמון, המשמשת תפאורה להצצה אותנטית למציאות המכאיבה שלו ושל עשרים וארבעה תלמידים אחרים, חבריו ללימודים. לואיס גדל במשפחה דתית, וכשהחליט לנטוש את הדת, זרק אותו אביו לרחוב בהיותו בגיל 14, משם התדרדר לפשע, בעיקר לגניבות - " יש לי ספרייה שלמה במשטרה".
הוא מבטא חסך אב, משתוקק לאהבה מאביו, והסצינה העוקבת היא הניגוד המוחלט - מעבר חד לרן שריג, תסריטאי "סטלן" במקצועו, אב לשלוש בנות, שתיים מהן של האקסית ואחת מהאישה החוקית הנוכחית.
" אני לא מוכן לוותר בשום אופן על הסיפור שאקריא לך, על הדיגי שאגדג אותך, ועל החיבוק שלך לפני השינה. אני רוצה שתשני אצלי ", הוא מפייס את בתו הבכורה.
"אני רוצה הביתה, ואז כשאני מגיע הביתה - אני גם רוצה הביתה".
אנחנו עדים לשחיקה מהחיים שלו. הוא רוצה מגע - היא עייפה. "אחת עשרה בלילה", היא אומרת לו, מותשת. לכל אורך שני הפרקים - נדיר שחיוך עולה על פניה.
רן מתמרן בין אישתו ובתם התינוקת לבין האקסית שלו ממנה יש לו שתי בנות, ומבטא את הקושי שלו כאב להתמודד עם שלוש בנות בבית - "עסוק בלשלם להן מזונות וגם לשמור להן על הילדים", וכן את התיסכול על האבהות שלו - " מה קרה לקריאה הישנה והטובה אמא? איפה אמא ? "
בשני הפרקים שצפיתי בהם - המכונית הוא מוטיב חוזר ומרכזי בחייהם של שלושה מהגיבורים האבודים שלנו, אם זה בסצינות המצולמות בה ואם בהתייחסות ישירה אליה, כמו היתה אביזר חיוני שמגדיר אותם, מעניק להם זהות, מעניק להם הגדרה עצמית.
רן שריג : " האוטו הוא הבית האמיתי היחיד שלי - המקום היחיד שמותר לי לעשות מה שאני רוצה, שזה לעשן כמה שבא לי". ישי גרין : " גאון בחנייה אני. בן של נהג מונית או לא בן של נהג מונית ?" שי גולדן מביע מורת רוח מכך שהאוטו יתלכלך מחול הים, והבת הנבונה שלו מבקשת ממנו בתגובה " שיחייה קצת בחיים ".
האבוד השלישי שלנו הוא שי גולדן, מעיד על עצמו שהוא בתפקיד האבא המבריק והמוצלח, בילדותו אובחן כמחונן , 145 נקודות אי קיו (IQ) - "סטטיסטית אני גאון".
"אני משדר רוגע מושלם מושלם מושלם ולא נלחץ מכלום, לא לאבד עשתונות, מיסטר קול. אני אוהב את הפסון הזה של מיסטר קול. זה נותן לי כוח. לפני עשר שנים כתבתי טור בוואלה תמורת מאה וחמישים ש"ח והייתי מורה לסיפרות בחדרה. הרווחתי 3,100 נטו. היום אני עורך מוסף הארץ. הסוד שלי להצלחה הוא אחד - משמעת עצמית. לא היה חלום אחד שלי שלא הגשמתי. לא היתה פנטזיה מקצועית אחת שלי שלא כבשתי. אם ישנן כאלה - אשיגן בהמשך. בתחום המימוש העצמי אני הבן זונה המרושע הכי גדול שראיתם בחייכם."
כשהבן שלו מפסיד לאחותו במשחק המחשב, הוא בוכה ומתוסכל, ואני מזהה שהוא ירש ממנו את הקושי להתמודד עם הפסד או עם כישלון ( "המחשב המטומטם הזה !")
"אם החיים כ"כ טובים - למה הנחמה היחידה שאנשים מכירים בה היא אוכל ?" הוא תמה. באמת, שי ? , אני תוהה ביני לביני, אוכל הוא הנחמה היחידה ? ואהבה ? וחום ? וחברות? ומגע ? ויחסי קירבה ? האם כל אלה הם לא נחמה (עדיפה בהרבה) ?
"אני זקוק למנוחה" הוא אומר לאישתו. "שכשאתה בא הביתה - האינטנסיביות לא יורדת, לא פוחתת. אולי אפילו גוברת. מחפש מפלט. מתי אתה מניח את הראש ויכול לנוח?"
"כשתרשה לעצמך", היא עונה לו.
"אין רגע כזה. אתה לא יכול לנוח לרגע בחיים. אתה נרדם לרגע ומישהו ישבור לך את הראש", הוא משיב לה.
"ההבדל בינינו הוא שאני מרוצה, ואתה אף פעם לא"
"את מרוצה מהחיים שלך איתי? מהחיים שלנו ? מהבחירה שלך בי כבעל ?"
"אהה."
"אין ספק שאת האדם שהכי קרוב להיות מתאים לי."
אבוד מספר ארבע הוא ישי גרין, בן 31, הייטקיסט מצליחן שעשה בגיל 26 "אקזיט" ומכר את החברה שהקים בעשרים מיליון דולר (אבל מאז הספיק לבזבז את רוב הכסף בבורסה), שעובד כרגע על פרוייקט שאפתני נוסף ומורכב - "סולוטו".
"דמיינתי שאחרי האקזיט ,כשיהיה לי כסף, אני אגיע לחופש. אבל זה רק ייצר אצלי המון סטרס."
ישי מעיד על עצמו שהוא נרקסיסט, מפוצל, חרדתי , בעל אישיות גבולית -
"אני בפחדים איומים. האם אני מוכשר מספיק, האם אני אצליח, האם אני טוב מספיק, האם אני אעמוד בלחץ".
כשהם נוסעים לרמת הגולן לצימר בסופשבוע, הוא רב עם אישתו, והיא עוזבת אותו שם ונוסעת הביתה בלעדיו, הוא מרגיש אבוד בלעדיה ומקונן שהוא "לא מסוגל להיות לבד דקה אחת ".
האבוד האחרון והחמישי במספר הוא דודו בוסי, שמכור לאלכוהול.
{ " תשע ורבע לפנות בוקר " (כך במקור) , הוא מתחיל את המונולוג. ממתי תשע בבוקר זה "לפנות בוקר" ? אובייקטיבית זה אמצע הבוקר, לכל הדיעות. }
דודו בוסי הלום שיכר ברוב שעות היממה, או לפחות לא בהכרה מלאה. ברגעי השיכרות שלו, כשהוא שר לעצמו בעיניים מזוגגות ובהלך רוח אפתי - הוא מזכיר לי את זוהר ארגוב.
" הרבה אנשים שעוסקים ביצירה זקוקים למשהו שישנה להם את מצב הרוח ואת התודעה. הם נוטים להתמכר, בעלי נטיייה להתמכרות. כדור ההרגעה שלי , שביל הבריחה שלי - הוא האלכוהול ", הוא משכנע את עצמו שזה טוב לו וליצירתיות שלו, כמה בן אדם יכול להיות כ"כ לא מודע לעצמו, כמה שקרים אנשים מאכילים את עצמם רק כדי לברוח מהתמודדות עם כאב.
דודו מספר לעצמו שהוא "שותה בטוב" ושאז גם "הסקס מעולה" (מלים שלו). מי שמציבה לו תנאים של או היא או האלכוהול - שתלך, הוא בוחר באלכוהול, הוא מוותר על נשים שמפצירות בו להפסיק ומעדיף הרס עצמי על פני החלמה. הן מושיטות לו יד לעזרה , אבל הוא בוחר שלא להושיט להן את שלו בחזרה. " האלכוהול יהיה איתי יד ביד כל ערב, לא את ! "
אני מקשיבה למונולוג שלו ונזכרת אוטומטית ב - "לעזוב את לאס וגאס", (Leaving Las Vegas), שהייתי מאד ממליצה לדודו לצפות בו. מי יודע, אולי הסרט יתן לו השראה, רצון, תקווה ואמונה בשינוי, כוח להגיע להחלטות ומעט שיקול דעת. ניקולס קייג' מתאהב באליזבט שו, הוא אלכוהוליסט והיא עוסקת בזנות. הם נשבעים שהם יקבלו זה את זה מבלי לנסות לשנות, ככה, כמו שהם. הוא מבטיח לה לא לדרוש ממנה לנטוש את ה"מקצוע", והיא מבטיחה לאהוב אותו מבלי להשפיע עליו להיגמל מההתמכרות לאלכוהול, הבטחה שהיא מפרה אותה כשמצבו מתדרדר.
האם כמו הגיבור בסרט , גם בדודו בוסי קיים חוסר הרצון לחיות , או שזו רק אני והאסוציאציות שלי? לחיות או למות - מה אתה רוצה, דודו ?
(תמונה מתוך סרט הקולנוע " לעזוב את לאס וגאס " )
מה שמעסיק את הגברים האבודים שב"מחוברים" זה בעיקר הרצון להצליח - מצליחנות/הצלחה ושאפתנות מחד, ונטייה להרס עצמי מאידך. השגיות, כסף, רכוש, אוטו, הורות, חסך אב, סיגריות, נטייה להתמכרות, סמים, אלכוהול, בריחה, לחצים, בית, נשים, סקס/מגע.
אה, כן. ואם למישהי היה ספק בכך, כעת היא יודעת שהם גם בוכים בלילה. גם הם אבודים, לחוצים, חשופים, מבולבלים, חלשים ובעיקר פגיעים. לפחות באותה המידה שנשים אבודות ופגיעות. ייתכן שבמובנים מסויימים אף יותר.
|
