עומד על צוק, קרוב לקצה, מביט הכי רחוק שאפשר וכול מה שנבט לי הוא המדרון שלמטה ,לא רואה שם אף אחד, שום דבר לא מחכה שם ,ריקנות אמיתית ובדידות קיצונית , מרווח קטן מדי לנשימה,שבר עמוק , תקווה היא בכלל המנון ,שקט תהומי מסביב כולם כבר אדישים הכול כבר בסדר... אפילו אמא לא שואלת, שוב לילות ארוכים של חוסר שינה וכדורים מערפלים, חוסר חשק , מאבד משקל קל כנוצה מרחף ביינכם ואף אחד לא שם לב, לא מאשים גם אני כזה מסתכל ולא מביט ,שואל ולא מתעניין ,טועם אבל לא אוכל, הררים של רגש ,ים של אשמה ,חתכים של אכזבה, עומד בשלום מבין גם אותו, קל כציפור כבד כמו אבן הכול יותר הגיוני .עכשיו מתבודד מסתגר ,נגמל ומתנקה אין שום דרך אחרת, חגים שמחים כולם סביב שולחן הרכב חסר, גם אני לא שם...