0

88 תגובות   יום רביעי, 1/9/10, 17:57

  בבוקרו של ערב ראש השנה, בספטמבר 2003, המתנתי בצומת הראשי של עירי עד שהרמזור יתחלף. בעודי ממתינה קלטתי במבט רחב את התכונה הנרגשת מכל עבר - אנשים נושאים מתנות, זרי פרחים, אריזות של משקאות חריפים...

לפתע גאה בי געגוע נורא שהתנסח כארבע שורות של שיר:

לאימי שאיננה / לאבי שהלך / בימים שכאלה / אתגעגע כל כך.

הרמזור התחלף, הגעתי הביתה ונולד שיר להלחנה.

בימים שכאלה ...  

                            

רואה אותה קוראת שם במרפסת,

שקועה בעולמה בלי חיוכים,

את תלתליו, את כף ידו המחוספסת -

את הוורדים והחוחים...

 

זוכרת כמו היום את צעדיה,

זיהיתי טפיפותיה מרחוק,

והוא הדוּר, מעט פוסע לפניה -

גם את המר והמתוק...

 

שמורים בי כל אחד מסיפוריה

שלא רבים היו בין השתיקות,

גם שירתו אשר נגעה בכל שומע -

רגעי הגיל והצוקות...

 

שנים חלפו, נותרו רק למזכרת

סרוויס ישן, תמונות שבאלבום,

אך בשבילי, יותר מכל, זו האיגרת

בכתב ידה וכתב ידו ...

 

לאימי שאיננה         

לאבי שהלך,          

בימים שכאלה        

אתגעגע כל-כך.     

הוא אהב אופרטות

היא את שוברט ובאך,

תקליטור מנגן לי

ודבר לא נשכח.

 

                       

דרג את התוכן: