זהו הרשומון התשעה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.

שלום כיתה א' (1/9/2010)

ארבעים ואחד שנה עברו מאז צעדתי לבדי מביתי לצריף ביה"ס היסודי, כיתה א'. אל תשאלו אותי, אם על לוח הכיתה נכתב בגיר, "שלום כיתה א", או שלא נכתב וגם אם נכתב, ספק אם הייתי יכול לקרוא את הכתוב. מלבד המולת הורים וילדים שלאחריה השתרר שקט, אינני זוכר דבר. לשנתי הראשונה בבית הספר הגעתי בלתי מוכן נפשית ומנטאלית. כיתה א', שייתכן שהיא החוויה המעצבת ביותר, טבועה בי כטראומה, ככישלון. אז אנא מימכם, הורים לילדים שמתחילים השנה את לימודיהם, כמה ילדים כאלה מוכרים לי אישית, עטפו את ילדכם, קבלו אותם כמו שהם, לוו אותם בצמידות, החזיקו בידם והרפו רק אם הם יעשו כך, אמרו להם שהם הכי יפים, הכי חכמים והכי חשוב, הכי מיוחדים בשבילכם. אנא אל תלחצו, אל תבקשו הישגים, אני מבטיח שיגדלו לכם ילדים לתפארת, בהצלחה.

16 מאי 2010 יום ראשון

שני אביחי

החל מהיום בצהריים אני מסיע חולה "חדש", לבקשת עמותת "תכלית". באופן מקרי, או שמא לא, שמו כשמי, אביחי. גם הוא, בדומה למרדכי שרמן ז"ל, נזקק לטיפול דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, אלא שאביחי הרבה יותר צעיר וכבר קטוע רגל עקב נמק, תוצאת הזנחת הטיפול בבעיית הסוכר. התוועדנו בפעם הראשונה אחד לשני, זה כמו רומן חדש. אביחי שונה לגמרי ממרדכי, זה האחרון היה שתקן וזה מלא סיפורים כרימון, מעניין. בדרך לבית חולים, הפעם לבית החולים "שערי צדק" ולא "הדסה", הוא סיפר לי על מחלתו. כהרגלי הקשבתי קשב רב. כשנכנסו בשערי בית החולים, העיר הוא את תשומת ליבי לקחת כרטיס עליו מוטבעת שעת הכניסה, כדי שאוכל לצאת מבלי לשלם, זאת מייד אחרי שאוריד אותו ואת עגלת הנכים. השבתי לו, שאנני צריך פתק שכזה והצבעתי על תו הנכה המוצמד לחלוני, "איך יש לך כזה"? שאל. גם אני חולה אמרתי, נאחל בריאות לשנינו.

בשעות אחר הצהריים החלו תופעות הלוואי של הטיפול הכימותרפי. כבדות, צריבה בקיבה, עייפות, חוסר נוחות, כל החרא הרגיל. לילה נורא עבר עלי. צפויים לי לפחות עוד יומיים לא מושלמים. "אני לא עושה יותר טיפול כימותרפי", זעקתי לחגית, נמאס לי, די.

19 מאי 2010 יום רביעי

חג השבועות.

כפי שכבר אמרתי פעמים רבות, הסרטן זו הזדמנות לחשוב ולעשות אחרת. קראתי את מגילת רות כנהוג בחג השבועות. קראתי את המקור ואת הפרשנות. סיפור מופלא על אישה מואבייה, שהפכה גיורת וממנה צמחה שושלת בית דוד. סיפור על כוחן של נשים ויכולתן לשרוד ולתמרן בזכות חוכמתן. סיפור על נאמנות מוחלטת של הכלה רות לחמותה נעמי ובשפתה של רות "עמך עמי ואלוהיך אלוהי".

אחרי הצהריים, המשפחה שלי התייצבה לביקור בהרכב מלא, למעט אלה הגרים בחו"ל. הרבה המולה, אבל אני מעדיף אנשים סביבי ורעש, זה מסיח את דעתי מהמחלה.

20 מאי 2010 יום חמישי

מעגלים נסגרים

אחר הצהריים, נסעתי כשעתיים לכל כיוון כדי להשתתף בלוויה של קצין, שמאד הערכתי ולחלוק לו כבוד אחרון. כשעזבתי את האוגדה העניק לי אותו קצין את הספר בשני כרכים, "החייל האמיץ שוויק". ספר קשה לקריאה, אבל מציג את המלחמה והסבל בצורה שניתן לעכלה ולהבנה שהיא דבר נורא.
הבוקר, דרור, סגן מפקד האוגדה, עדכן אותי על מועד ומקום הלוויה ובאותה הזדמנות התנצל על ניתוק הקשר ממני בשנה האחרונה. דרור קצין ערכי, אולי אחד הערכיים ביותר שהכרתי ולכן לא הבנתי מדוע אינו יוצר איתי קשר למרות מחלתי הקשה. דרור נפצע בתאונת צניחה קשה, כשנה לפני שחליתי. ביקרתי אותו מספר פעמים סמוך לפציעה ובמהלך האשפוז. בביקור הראשון בעוד דרור היה מחובר לאין סוף מכשירים, שהחזיקו אותו בחיים, פגשתי בפעם האחרונה את הקצין שנקבר היום. בלוויה פגשתי לא מעט קצינים, שחלקם נחשבו פעם לחברים שלי. הרגשתי דחייה ובוז. אחרי שאדם מת, המילים הנאמרות ,עם כל חשיבותן ,לא יכולות לכפר על מילים שלא נאמרו שהחבר או הקרוב היה בחיים. לגלגלתי בליבי ואמרתי לעצמי "משוגעים, יש על ידכם אדם שהוא עדיין חי, זאת ההזדמנות לחזק אותו".
"זה לא מרוע" אמר לי מוטי, קצין באוגדה, "זה מטיפשות ובוא אספר לך מה קרה. כשחלית ניגשתי לגיל, רופא האוגדה ושאלתי כיצד לנהוג. גיל אמר שזה מוקדם מדי, מצבך הנפשי לא טוב ולכן אין זה הזמן לבקר ולהתקשר".
הייתי המום חשתי מעין שוק מהול בעלבון. התעשתי, גם אם כך אמר גיל בחוסר חוכמה, שנה שלמה עברה והיה בה מספיק זמן לבדוק אם "מצבי הנפשי" השתפר. אני חייב להדגיש, שמצבי הנפשי היה איתן לאורך כל הדרך, לא כי אני גיבור, אלא כי אחרת לא הייתי מחזיק מעמד עד עכשיו.

שופטי בג"ץ סתמו היום את הגולל על תוכנית טיפולי השיניים לילדים של סגן שר הבריאות ליצמן. השופטים קבעו, כי החלטת הממשלה מדצמבר אלפיים ותשע, הקובעת כי יש להקציב סכום של שישים וחמישה מיליון שקלים מסל  שירותי הבריאות לצורך מתן טיפולי שיניים לילדים,  מבוטלת.
אני בעד טיפולי שיניים לילדים, זה בסיסי והכרחי, אך לא על חשבון תרופות מצילות חיים, לא בהחלטות פופולאריות ולא במשאל טלפוני . בסופו של דבר נמצא תקציב לטיפולי שיניים לילדים שלא על חשבון סל התרופות.

בערב, למרות העייפות העזה מהיום הקשה, פגשנו לשיחה מרתקת את יורם ממקסיקו. כך אנו מכנים את יורם, האחיין של חגית, מאז שעזב את נו יורק והיגר שוב, הפעם למקסיקו. השיחה עם יורם, איש מקסים, מלא רעיונות ושאלות, עם אהבה לאדם ואהבה לויכוח, לא לשם ריב ומדון, אלא כדי להתפלפל ולהשכיל. דיברנו כשעתיים, אולי שלוש, לתוך הלילה, כמעט על כל נושא. חילוניים, דתיים, ספרדים, אשכנזים, ארץ ישראל , שטחים, ציונות, צבא, כלכלה, תורה, מצוות, הרבי מילובאוויטש וחב"ד, הרב עובדיה וש"ס. אני משוחד כלפי יורם, שקורא את הבלוג שלי בניכר וגם מקפיד להגיב עליו, לחזק ולהחמיא. אני שמח שהבלוג קירב בינינו. עיקר הויכוח שעלה לטונים צורמים לעיתים, מלווה חיוך והבנה, היה סביב התיזה שלי הטוענת שש"ס מנציחה את הפער בין מזרחיים לאשכנזים ולמעשה לא תרמה תרומה משמעותית לסגירת הפערים. יורם התקשה, רגשית לדעתי, לקבל את הטענה, אם כי אני חושב שהוא הבין, שכנראה יש משהו בדברי.
יום אחד אגשים חלום ואבקר אצל יורם במקסיקו ונסגור איתו חשבון.

21 מאי 2010 יום שישי

לפעמים, יש האומרים, סרטן זו מתנה. מתנה, קצת מוגזם, אך בהחלט הזדמנות. השבוע קיבלנו מורדה יחד עם ספרו של מאיר שלו, עשו, גם ספר ילדים שנקרא "יונה חצי לבנה", של הסופרת אילנה זיידמן. מקסים, קראתי את הספר לפני שנרדמתי. אני ילד, ילד באופן לגיטימי. הציורים שמלווים את ספרי הילדים אינם לצערי חלק מהחוויה החושית של קריאת ספרי מבוגרים, כמה חבל. בסיפור שרקמה הסופרת יש את כל האלמנטים הנדרשים בסיפור טוב. יצירת מתח וסקרנות, דמויות ציוריות, ניצחון הטוב והטהור, מסר חינוכי של שוויון, דבקות במטרה הטובה, עזרה הדדית ואיורים נפלאים של מאיה שלייפר. בין ספר אחד לאחר, בין כתיבת הרשומון לבין עריכתו, יש לקרוא ספר ילדים לאיזון וריפוי הנשמה.

לא יכולתי להתאפק והתקשרתי לד"ר גיל שהיה קצין הרפואה באוגדת לבנון בעת שירותי באוגדה וסיפרתי עליו קודם לכן. התקשרתי לומר לו שאני זועם על כך, שהעז לקבוע שמצבי הנפשי אינו טוב ולמעשה עצר מחברים מלבקר אותי, או לפחות להתעניין בשלומי. הטחתי בו ישירות, שזה מה שנאמר לי. גיל הכחיש את הנאמר הכחשה מוחלטת ואמר שתוך שבוע הוא חוזר ארצה, מדבר איתי ומבהיר את הנושא.
סוף אוגוסט, גיל לא התקשר ולמען האמת אינני מעוניין שיתקשר. סלחתי לו על טיפשותו. מצבי הנפשי מעולם לא היה טוב יותר.

22 מאי 2010 יום שבת

"ירדנו העירה", כך אומרים בירושלמית שמבקרים במרכז העיר. "עיר מתה" אני אומר לחגית. ראי "כמה שוממת ומלוכלכת היא". כמעט ניתן להפליג בתיאור תנכ"י על הזנחתה של ציון.
לשמחתנו הרבה התעוררה העיר לתחייה תרבותית מחודשת בחודשיים האחרונים, יולי אוגוסט. ניר ברקת הכפיל את תקציב התרבות. סוף – סוף, אמר וגם עשה.

23 מאי יום ראשון

ביום שישי האחרון נחת בארץ האחיין שלי, ניר. אני גאה בו ובהצלחתו המוסיקלית. סתם כדי להשוויץ, ניר ניגן עם טובי האומנים בארץ ובעולם ונזכיר רק את להקת ג'נסיס בחו"ל ויהודה פוליקר בארץ.

כבר היום בשעות הבוקר, מעט אחרי הגעתו לארץ,  בא לבקר אותי. למעשה להיות איתי, לתמוך בי אמיתית, אמר ועשה. הסיכום בנינו בשיחות שקדמו לבואו, היה שהוא יצטרף לכול עיסוקיי, באשר אלך הוא ילך אחרי. אכן בשעה היעודה נסענו יחד לקחת את אביחי ערקי לטיפול דיאליזה. הקדמנו בעשר דקות ולמרות זאת יצא החולה שלי עם מונית. במקביל להגעתנו. טרם נוצרו יחסי האמון, אבל הם ייווצרו.

ניר בילה איתנו את היום, עמוק לשעות הערב המאוחרות, שבסיומן חזר לרעייתו ושתי בנותיו. חוויה אדירה. ניר איש מדהים, איש שיחה וסיפורים, שגם למד להקשיב עם השנים. פער הגילאים בינינו ארבע שנים בלבד, ואף על פי שאני דוד שלו, גדלנו יחד. ילדותי המשותפת עם ניר הייתה חוויה מעצימה.

24 מאי 2010 יום שני

בשעות הצהריים טיילתי במרכז העיר. רחוב יפו, תפארתה וגאוותה של ירושלים, פצוע לכול אורכו, לכבוד הנחת התשתית לרכבת הקלה. שנים שמניחים תשתית והורגים את לב העיר ובעלי העסקים. אני לא חושב שאי פעם תהיה לנו רכבת. בכיכר ציון מיקמו את האולפן של ערוץ המוסיקה, מכוער להפליא.

עוד מעגל נסגר. בשעות הערב הגיע לביקור  ד"ר לוסטהאוז סרג'יו, כירורג פלסטי. מאד אהבנו אותו והוא אותנו.
בתחילת המחלה נוצר נתק. הקרע אוחה והקשר שוב מצוין.

25 מאי 2010 יום שלישי

מגשים חלום

שבוע וחצי עברו מאז טיפול הכימותרפי האחרון. עיקר תופעות הלוואי חלפו. מה שנשאר, כולל מעט חוסר שיווי משקל, מעט חולשה, הרבה גרד ועיניים דומעות, ראייה מטושטשת לעיתים, אם כי פחות בהשוואה לטיפולים קודמים. תמיד רוצים יותר, אבל אני מסתפק ומודה על מצבי הבריאותי שאינו דומה בשום קנה מידה לתחושותיי, עד לא מזמן.

אני מגשים חלום ולא ממש מודע לכך באופן מלא. אני כותב, זהו עיקר עיסוקי. התגובות שקיבלתי לבלוג, רשומון סרטן, שעלה בפעם הראשונה לפני כחודש וחצי טובות ובעיקר מחממות את הלב. השיטה לפיה אני מעלה את הבלוג בחלקים ובאופן קבוע אחת לשבוע, מעניקה לי מסגרת מחייבת של עבודה, תוך המשך עדכון הרשומון בהווה.

כמעט מדי בוקר, בקפה דובשנית אני פוגש את מאיר, שכן לשעבר. מאיר תמיד מאיר פניו אלי. היום הוא גם גרם לי נחת, כשסיפר לי עד כמה ינון "נחשב" בעיר בתחום המוסיקה והמסיבות. "ילד נחת", אין דבר שאני רוצה יותר מכך, שיצליח להגשים את חלומותיו. הוא חרוץ כמוני ובעל כישורים חברתיים מהמעלה הראשונה כמו אימא שלו.
באשר לאמירתי בתחילת הרשומון לחשיבות האהבה והחיזוק בכיתה א', ינון הוא דוגמא מצוינת לכך.

בצהריים הגיע ניר לביקור שני והפעם מלווה במשפחתו. בילינו יחד שעות רבות בהנאה גדולה. התאהבתי בילדה הקטנה, אילן, שאני קורא לה נחמה. אני קורא לה כך, כי פניה המדהימות עם עיניה הענקיות בצבע כחול, גורמות לי לנחמה ואושר. למען הסר ספק, אחותה הבכורה, ליה, לא פחות יפה ממנה, אבל יופייה השליו והרגוע של נחמה, כבש את ליבי.
בארוחת הצהריים המשותפת, אכלתי לראשונה, מאז חליתי, כבד עוף על מצע פירה, סימן מצוין.
בערב הצטרפו החברים לביקור של ניר. אני אוהב המולת אנשים סביבי.

26 מאי 2010 יום רביעי

פגשתי אותה הבוקר על ספסל תחנת ההסעה לנכים. אישה באמצע שנות השבעים, ממתינה כמוני להסעה מחניית הנכים לשער הכניסה לבית החולים. שנינו  ושני חולים נוספים, בשנות השמונים שלהם, חברים באותה קבוצה, שמבצעת פיזיותרפיה.
אישה עדינה בעלת מבטא יקי, תמיד מטופחת, שיערה צבוע וציפורניה משוחות בלקה עדינה.
מזה שלוש עשרה שנה היא חולה במחלת ריאות, הנגרמת מחוסר יכולת התאים בריאותיה לייצר את כמות החמצן המספקת. בתחילה ניתחו אותה וכרתו שליש מכל ריאה. עם הזמן, המצב הורע והיא ממתינה להשתלת ריאות. רשימת ההמתנה מאד ארוכה והמחלה שלה "לא מספיק קשה," על מנת שתקבל עדיפות, עד אז היא חיה. בעצמה נהגה לבית החולים גוררת עגלה הנושאת מכשיר חמצן קטן המספיק למספר שעות. הייתה שמחה, אם יכלה לרכוש מכשיר המספק חמצן ליום שלם. "שרוצים לטייל יום שלם", אמרה, "מאד מסורבל לסחוב בלון נוסף". מדהים איזה אושר אפשר לגרום לאדם בסכום של עשרים אלף שקל. "אתה חזק", אמרה לי "אתה תתגבר על המחלה שלך". ההסעה הגיעה וטיפסנו לרכב הואן יחד עם מוגבלים נוספים, איש, איש ומחלתו, כידוע אסור להחליף מחלות, או כמו שהייתה אומרת אימי "כל אחד והחבילה שלו".

האימון היה טוב, אני הולך ומשתפר בכושר הגופני שלי ובחוזק השרירים. גם היקית חשבה כך והדגישה, שהיא שמה לב לשיפור ביכולת שלי. היא עצמה כמעט ולא ביצעה פעילות. הסיבה, כך אני חושב, אינה רק מגבלה רפואית, מצב רוחה היה שפוף על גבול הדיכאון. לא נותר לי אלא להבין אותה ובשבוע הבא באותה השעה לעודד את רוחה.

מזה זמן אני חש כאב טורדני בפטמה השמאלית. הכאב מורגש רק שנוגעים בה, או לוחצים מעט ואז גם חשים במעין גוש קטן. סוג הכאב שמזכיר פצע, או דלקת. זה מדאיג, כי המחשבה הראשונה, היא גידול בחזה. חגית ואני מנסים "לקחת" זאת בפרופורציה. אני מתנחם בעובדה שהכאב קיים לא מעט זמן והוא הופיע עוד לפני שביצעתי את סריקת ה CT האחרונה, כך שהיא הייתה אמורה לגלות גידול בחזה, אם היה כזה. בשלב זה אני עוקב ומקווה שזו תוצאה של ההקרנות שביצעו לי לריאה, וכפי שיש דלקת בריאה, התפתחה גם דלקת בפטמה.
מאז עברתי עוד בדיקות וסריקות למיניהם, אין גידול בחזה.

אני קורא את הבלוג שלך, רשומון סרטן ואני לא מבין מה עשית בצבא. מלבד העובדה שאני מכיר אותך וסרטן הוא דבר מעניין ומסקרן, המיוחד הוא סגנון הכתיבה שלך, אומר לי חגי. כל הניסיונות שלי לכתוב ומאד רציתי לכתוב, נכשלו ואצלך הדברים זורמים, אתה יודע לכתוב, הוסיף חגי ואמר. השבתי לו שחיזוק כזה מאד עוזר לי, כי אני לא מבין מה מושך בכתיבה שלי ובכל מקרה הערות כאלה נותנים לי כוח להמשיך.
כתיבה היא דבר נפלא אומנם, אבל היא דורשת מאמץ עילאי, אינני שולף דבר מהשרוול.
חגי ואשתו הנריקה יבואו לבקר הערב. יאמר לזכותם שמעולם לא נתקו את הקשר.

27 מאי 2010 יום חמישי

לרוב אינני נוהג להשתמש בבלוג שלי להבעת דעות פוליטיות בעניינים מובהקים של, שמאל וימין ויחסי יהודים ערבים. בעיקר אני עוסק באנשים ובעוולות מנקודת מבטי הסובייקטיבית. אם מישהו מחברי בקפה דה מרקר עוסק בנושא פוליטי מובהק, אני קורא את שכתב, אך לרוב  נמנע מלהגיב, לא כי אין לי דעה, להיפך לרוב יש לי דעה והיא מגובשת ומנומקת, אלא שאין זה המוקד בבלוג הזה.

הבוקר פגשתי איש עסקים מוסלמי הנוהג לפקוד את קפה דובשנית בבקרים. האיש כבן ארבעים, מתגורר בכפר אבו גוש הסמוך לירושלים ופרסומו בא לו מתפקידו הקבוע, לקנות את מלאי החמץ של מדינת ישראל מהרב הראשי, בטקס מצולם ומתוקשר שנערך בערב פסח. כול שנה נשאל האיש אותה שאלה טיפשית, האם יש בכוונתו למכור למדינה בחזרה את החמץ וכול שנה הוא משיב תשובה דומה. אבל זה אינו העניין כמובן ויש סיבת טובות לכך, שנפל בחלקו של איש זה לקנות את החמץ של מדינת ישראל. אני מביא זאת בהקשר לדרעי, כן אותו אריה דרעי מיודענו.

לפני יומיים הביא אריה דרעי את ביתו דסי, בברית הנישואים. אני משוכנע שדסי, שהוכיחה את כישוריה כנואמת מעוררת רגש ובכי, ערב כניסתו של אביה לכלא, בשנת אלפיים כמדומני, זכתה לשידוך ראוי והחתן הוא לבטח עילוי, שקיבל את חינוכו בישיבה אשכנזית מובילה בדומה לחותנו. מצלמות הטלוויזיה הורשו כמובן לצלם את האירוע, כדי להוכיח שכול שועי וחשובי הארץ הזאת כיבדו את דרעי והתייצבו כאיש אחד לחתונת ביתו. המצלמה לכדה יחדיו ארבעה אנשים, שעוררו את סקרנותי. שלושה מוכרים מאד, אריה דרעי, אהוד אולמרט, וחיים רמון והרביעי מוכר פחות, זהו האיש שקונה את החמץ של מדינת ישראל. שלושת הראשונים חברים טובים, אפילו חברים טובים מאד. אריה וחיים שניהלו את המדינה בפועל, הורשעו כידוע בעבירות פליליות וכנגד אהוד מתנהלות חקירות פליליות רבות מספור ועד שלא יוכח אחרת הוא זכאי וצח.
לשאלתי הקנטרנית לקונה החמץ, אם אינו חש בושה ומבוכה ללחוץ את ידם של מורשעים בפלילים, תוך כדי צילום של רשתות הטלוויזיה, משיב לי האיש בפליאה, "כול האנשים החשובים בארץ ובעולם עולים לרגל לאריה דרעי יש לו השפעה אדירה, מה אתה רוצה ממני"?. ואני שואל מה עשה אותו אריה, עם כל כוחו והשפעתו, למען החלשים בחברה? מזל טוב לדסי!

29 מאי 2010 יום שבת

השתתפנו בחגיגת שבת חתן בר מצווה של עומרי, בנה של האחיינית שלי גלית. ניר מיודענו, האחיין הגדול, לא יכול היה להתאפק ולקח אותי לשתות קפה הפוך. הבחור מכור לקפה ומחזיר את שנינו לילדותינו, עוסקים בענייננו. עייפות גדולה בסוף היום והנאה גדולה במהלך היום. כול אירוע משפחתי הוא חגיגת חיים עבורי.

30 מאי 2010 יום ראשון

החזרתי את אביחי ערקי מטיפול דיאליזה. זמני היה בידי ונכנסתי למחלקה בה מבצע אביחי את הטיפול . דומה מאד למחלקת אשפוז יום אונקולוגית שלי, כורסאות, אחיות, עירויים, ובכל זאת שונה. זה לא יותר רע או יותר טוב, פשוט שונה.
הלוואי ותמיד אני אהיה זה שאדחף מאחור את כיסא הגלגלים ומי ייתן וניתן יהיה להשתיל כליה, לאביחי, והוא יוכל להימנע מהעונש הבלתי נסבל, של חיבור למכונת דיאליזה, שלוש פעמים בשבוע.
אביחי ערקי מלא הומור ואופטימיות, מרוצה מתפקודו ונקודת הייחוס שלו הם אלה שמצבם גרוע משלו. כפי שסיפר לי על חולה, שהוגש לו מגש אוכל והוא "נמנע" מאכול. רק בדיעבד הבין אביחי שאותו חולה אינו מסוגל לאכול בכוחות עצמו ויש להאכיל אותו. הכול יחסי, אפילו המחלות הנוראיות ביותר.

31 מאי 2010 יום שני

כפי שכתבתי בכותרת, מעגלים נסגרים. היו ימי חושך שבהם מעטים דפקו על דלתנו, אני זוכר כל אחד ואחת, להרים את רוחי ולתת כתף. התקופה החשוכה נגמרה, הביקורים אצלנו הולכים ונעשים תכופים ובאמת שלא עשינו דבר שייצור את השינוי. היום ביקרו דרור פלטין ומוטי, שניהם היו יחד איתי באוגדת לבנון, הבטיחו והפעם קיימו. מדובר בשני אנשים נפלאים שמשהו השתבש אצלם בתקופה מסוימת. השיחה בינינו הייתה פתוחה ומרתקת, החברות והרעות חזרו.
אחרי הצהריים ביקרו, מייק, בעלה של עינת האחיינית שלי וההורים שלו. מייק ועינת מתגוררים בארה"ב. ובחנו אפשרות לחזור לארץ. בשלב זה הדבר לא הסתייע בידם והם נשארים בנכר.
אני פשוט נהנה לפגוש אנשים, למרות שזה מאוד מעייף.

אוגוסט 2010

ושמרת את נשמתי
והגנת על גופי.
כפי שהבטחת, קיימת.

ידעת הרבה לפני את הדרך,
ידעת הרבה לפני את שייקרה
ונערכת ושמרת את נשמתי.

כשהשמש יורד לים,
אני עדיין מתפעל
כשהירח מלא אני עדיין נפעם.
עודני מוקסם מגופך החם והלבן,
עודני טועם את טעם בשרך.

ושמרת על נשמתי
ולא הרפת בימים הטובים
ולא בימים הרעים.

השקעת את כל כוחך,
את כול קסמך,
את כול מה שאת,
לא על מנת לקבל,
אלא על מנת לתת
ושמרת אותי.

וכשנשב על ספסל מול ים
מבוקר נחכה, שהשמש האדום
יטבול במים הכחולים.
אחרי שנביט לאחור ונקרא על הלבנה
את הדברים הכתובים.

האחוז בידך
אומר לך למול הים
אני אוהב אותך
באהבה שנולדה לפני
כל כך הרבה שנים.

אני שומרת עליך,
את לוחשת,
אני יודע
משיב אני.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010