ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
התגעגעתם? אני התגעגעתי יותר. בחיי. כמעט כל יום אני כותבת לכם פוסט, דעה, סיפור, מעתיקה בדיחות, וברגע האמת, לא מעלה. משהו השתבש אצלי. מעבר לכך, השעות שאני מקדישה לקריאה אצל חבריי הכותבים התארכו והזמן הפנוי שלי התמעט.
אבל עכשיו בלילה של ה-1 בספטמבר 2010 כשאני שומעת בחדשות על פיגוע ירי נוסף בדרך אלון − בין כוכב השחר לרימונים, אני מוכרחה לכתוב. ואתם לא מוכרחים להתייחס או לקרוא. אני כותבת רק על מנת לשחרר קיטור.
היסטוריה על קצה הכפית זה התחיל לפני הרבה שנים כשבחרתי להתגורר בבקעת הירדן, הייתי מה שנקרא נח"לאית ואחר כך חלוצה והתיישבתי בחבל ארץ שקיבל את ברכת הממשלה.
הייתי מושבניקית חרופה ומחורפנת במשך יותר מעשור במושב פצאל. כשהחליטו במושב להעסיק ערבים ככוח עזר עזבנו (אישי ואני) את הנחלה. היו לנו אידיאלוגיות הקשורות בעבודה עצמית, מה שהפך לקלישאה המושמצת בתואר "עבודה עברית". עזבנו ללא רכוש או פיצויים. השארנו את הבית והציוד שלנו בידי הסוכנות היהודית והלכנו עם שני ילדים קטנים לסייע בהקמת בית ספר שדה מעלה אפרים.
שלוש שנים גדושות של עבודה רבה וטיולים הסתיימו כשהחלטנו לקבוע את ביתנו ביישוב הקהילתי מעלה אפרים, שהוקם אז על קו התפר בין השומרון לבקעה (ספר השומרון בשפת הגיאוגרפים). לא קיבלנו דבר בחינם, לקחנו משכנתה ענקית שעד היום אנחנו משלמים על בית סוכנותי קטן. היינו מאושרים כשאגד המוביל הלאומי שלח פעמיים ביום אוטובוס מירושלים וחברת דן כנ"ל מאריאל, שהייתה אז שכונת קראוונים אפורה.
אריאל צמחה והפכה לעיר והצמיחה קרייה אקדמית מפוארת. בסמוך לה התפתח אזור התעשייה של ברקן למימדים של מפלצת שטרפה את אזור התעשייה של מעלה אפריים בבִּיס אחד. עִזבו, זה לא מי שיגרום למישהו במדינה לחשוב על העוול שנגרם לתושבי המעלה. העיקר שיש תעשייה במדינה, אבל אם מישהו מהשמאלנים שבכם מתכוון לשתות יין ברקן בראש השנה, שיידע שמדובר ביין באושים מהשטחים.
מה אני עשיתי שם? גידלתי את ילדיי, שתלתי קקטוסים בגינתי כדי לא לבזבז מיים ועבדתי במתנ"ס. הייתי רכזת נוער ותרבות, לימים מוניתי לנהל את המרכז הקהילתי ועשיתי זאת בהצלחה במשך מספר שנים. בינתיים נסללה "דרך אלון" המקוצרת לירושלים ונסללה "דרך חיים" המקוצרת לאריאל. סביב הכבישים הללו קיימים יישובים ערביים. לימים כשפרצה "אינתיפאדת האבנים", ספגנו מהם ערמות שאני לא מאחלת לאף אחד. כעבור שנים כשפרצה "איניפאדת 2000", ירו עלינו מנשק חם כאילו היינו מטרות במטווח פתוח. ועוד משהו זניח, ללא הודעה מראש שוסעו גלגלי רכבים תמימים במפגש בלתי צפוי עם דוקרנים ("נינג'ות"), שפוזרו במתכוון, ואפשר היה להתהפך אם במקרה עלית עליהם.
− על מה אכתוב קודם?
אולי על תקופת עבודתי במתנ"ס והקשר למכתב החרם של יפי הנפש? עיקר העבודה "התרבותית" הייתה מול "אמנות לעם," מוסד מסובסד שפעל רבות כדי להביא הצגות, הרצאות, תערוכות, סדנאות ומפגשים לכל רחבי הארץ. התנהלותם של חלק מהאמנים הייתה מפרגנת, היו כאלה שסירבו להופיע אצלנו מטעמים אידיאולוגיים. כמו שרציתי בזמנו שיכבדו את האידיאולוגיות שלי, כיבדתי אותם. ולכן, מכתב האנטי שיצא נגד הופעות בהיכל התרבות באריאל אינו מחדש לי דבר. − מתי כעסתי מאוד? כשאמן זה או אחר לא מסר מראש על אי- נכונותו להופיע אצלנו, ועשה זאת בהודעה לקונית למשרד "אמנות לעם" בבוקר ההופעה או בשעות אחר הצהריים ערב הופעתו. כתבתי עשרות מכתבי מחאה ותלונה, אך מעולם לא פוצינו על עוגמת הנפש שגרמו לנו יפי הנפש.
במלחמה כמו במלחמה − גם אני מחרימה מאז שאני גרה במרכז, ההתמודדות שלי עם ערכים לאומיים הפכה לנעימה. אני בוחרת מתי ואיך להתייחס, ובעיקר שומרת על זכות השתיקה. לא עוד! ערכתי רשימה מסודרת של כל החותמים ותומכיהם ואני מתכוונת להחרים אותם. כן. את ההצגות והשחקנים, את המופעים והזמרים, את הסופרים והספרים, את המרצים. כן. גם את הבמאים והמחזאים.
ובעניין פיגועי הירי שהיוו את הטריגר לפוסט הממורמר הזה..... היו ימים שלפני נסיעה בכביש, התעטפתי באפוד קרמי ובכובע פלדה. התחמשתי באקדח בין ירכיי, וככה כמו חייל בקרבי נהגתי ליעד זה או אחר. − מה אגיד לכם? סיוט. לחץ היסטרי, פחד מטורף. פעם נכנסה לי דבורה לרכב, הייתי בקרבת חווארה (למתקשים בניווטים, הכפר נמצא בקרבת צומת תפוח), המשכתי לנסוע. כי באמת, עדיף להיעקץ ולא למות כמו ברווז במטווח.
ה-30 במאי 2001 אבל פעם אחת ויחידה, לא התאפקתי. זה היה יום אחרי ההלוויה של גלעד זר שנרצח בעוקף שכם. חטפתי מטח סלעים שדורדרו עלי מראש ההר בסמוך לצומת אלון. השמש שקעה במערב, השמיים היו כתומים כמו דבש וריחו של הבית כבר עלה באפי. יצאתי מהרכב ויריתי באוויר. צרחתי וקיללתי. לא פחדתי יותר. נמאס לי. פשוט נמאס לי לפחד.
סלע בגודל של חבית נח על האספלט מאחורי הרכב שלי ועוד מספר אבנים בגודל של אבטיח התפזרו מסביב. היריות הקפיצו את חיילי מחסום גיתית ותוך דקות מעטות הגיע ג'יפ צבאי ואחריו ניידת משטרה.
"את בסדר?" שאלו החיילים.
"למה ירית? שאל השוטר.
לא תאמינו, אבל הוגשה נגדי תלונה במשטרה.
לא תאמינו, אבל השופט אמר לי, שיריתי אחרי שיצאתי מכלל סכנה.
לא תאמינו, אבל זה סיפור אמיתי.
--------------
כל הזכויות שמורות לניצה צמרת
|
עט להשכיר ניצה צמרת
בתגובה על משולם ריקליס כאופציה < ניצה צמרת לא מצטערת
נכסף ניהול נכסים
בתגובה על ועד הבית השתגע
ריקה
בתגובה על אבא שלי בן 105 < ניצה צמרת מתחשבנת
shulamit
בתגובה על דואר אקספרס לאלסקה < ניצה צמרת מפשירה
עט להשכיר ניצה צמרת
בתגובה על "כי האדם עץ השדה" - סיפור אמיתי < ניצה צמרת
עט להשכיר ניצה צמרת
בתגובה על מצא את ההבדלים < ניצה צמרת - ספתא מכוּרה
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (57)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אחותי ומשפחתה חיה שם כמה שנים בעבר,
מעולם לא ביקרתי שם.הם ידעו מדוע ,
והיום הם מבינים יותר למה...!
ואת העיקר בריאה וממשיכה לכתוב אותך בכשרון...
נעים לגלות משהו אודותיך :)
שלום ניצה
מה שלומך
שנה טובה לך
כל טוב
שולמית
אילנית
אני לא מאמינה כמה דברים כבר עברו עליך בחיים.
ניצה, שבי קצת, תנוחי. אי אפשר להכיל כל כך הרבה.
אחר כך אולי נעשה קצת שלום... אם נרצה.
נשיקה, ושנה טובה ממי.
אז ביקרתי בחברון,ברמאלה,ובמזרח ירושלים, בימים שלפני האינתיפדה השנייה העקובה מדם.
חבל שזה מגיע לידי חרם, ישראלי כנגד ישראלי, אבל אם אנשי השמאל לא יתעשתו, החרם הנגדי יהיה לגטימי.
*
בהתחלה חשבתי לשוחח על הקשר בין טרור והתנהגות אזרחית (פוליטיקה) אבל כהרף עין החלטתי שמי שמקדיש לי מילים ב3.38 בבוקר ראוי שאתן לו שקט.
שנה טובה וספוגה בצחוק וסיפוק לך ולאוהבים אותך לידך.
---------------------
תמר יקירתי,
מי אם לא את...
תודה
----------------
תודה רמי.
עדיין לא ברור לי , אבל אני מבינה שהתכוונת למשהו חיובי.
תודה יוסי.
אני מעריכה מאוד את רגישותך לדברים שכתבתי ואני יודעת שלא קל לך להביע את הדברים.
----------------
מניתי שמות של מקומות רלוונטיים. אני בטוחה שאם לבשת חאקי, אתה מכיר היטב. לא צה"ל הגיש תלונה. היו אלה הכחולים.
אתה טועה עובד, האמנים שתפקידם להנחיל תרבות מכורח מקצועם, לא השתפנו, אולי חלק החלו לגמגם, שהרי לא כל מעשה זוכה למחשבה תחילה, אבל רובם נשארו בעמדתם ואף נוספו אליהם לצערי אנשי רוח מהשורה הראשונה. אני מאחלת לכולם שיערב להם בצד שבו החליטו להיות ועם זאת לא מסכימה לתת להם להתפרנס ממני. אני מחרימה אותם, גם אם זה נשמע חסר משמעות. את המעט שלי שביכולתי אבצע בראש מורם.
ותודה על הדבר השלישי - האישי.
-----------------------------------
תזכורת כואבת מה- 24 ביולי 2005 על האירוע שבו דב קול נרצח עם זוגתו,
בני זוג נהרגו מירי בציר כיסופים
דב ורחל קול, תושבי ירושלים שעשו השבת בגני טל, נהרגו מאש שנפתחה לעבר רכבם סמוך למוצב גפן בציר. 2 המחבלים חוסלו. פת"ח וג'יהאד נטלו אחריות לפיגוע. 5 ישראלים נפצעו קל ובינוני
פיגוע ירי אמשבציר כיסופים: בני הזוג דב ורחל מזרחי קול, תושבי ירושלים, נהרגו הלילה וחמישה בני אדם נוספים נפצעו מאש שנפתחה לעבר כלי-רכב ישראליים סמוך למוצב "גפן", מערבית לגשר מור, בציר כיסופים שבדרום רצועת עזה.
--------------
וזה כל כך מצמרר שכמובן אין מילים יש עוד פצע. אנשים נשכחו. מי סופר את הנרצחים? מי זוכר? תודה שהעלית את שמו.
-----
את חושבת שאנחנו צריכים עוד רעיונות למלחמת אחים?
----------------------
אני? בזכותי? זה כל כך קליאי. בחיי. עם כל הצניעות, את הרי יודעת שלהיות חלוץ אינו אומר שהבן אדם מרגיש שליחות. הדברים קורים מאליהם, ויש את אהבת המקום והאנשים, ודרך החיים... אח"כ קורים שיבושים שהשפעתם יכולה להיות מזערית או ענקית... שזו למשל הסיבה שבגללה נטשתי את חזון ההתיישבות.
שאי ברכה יקירתי, את עושה כבוד בכל מה שאת מייצגת עבורי היום.
נשיקות
-----------------------
המציאות עושה שכל, הדמיון לא יודע גבולות. זה כל ההבדל. ותודה שביקרת והגבת.
ברכות מקרב לב לך , לאה ואיחולי הצלחה בכל מעשייך.
-----------------
תודה.
------------------
חגי,
תרשה לי להודות לך מעומק הלב.
אני מוכרחה להחליף איתך את המילה תודה בווקאלי.
תודה על היכולת האניטליגנטית לא להסכים ובהחלט להבין. זה אינו מובן מאליו ולא פשוט.
חיבוק
-------------------
דליה יקרה,
לא בכוכבים עסקינן. מדובר בבעיה לאומית אקוטית. אם הכבישים יבערו, לא יהיה אפשר להתקדם לשום מקום. זה יהיה תירוץ מצוין להפסקת המשא והמתן. התיאטרון והאמנים יישכחו בתהום הנשייה כי מה שיעמוד על הפרק, הוא טרור שיש למגר בראש סדר העדיפויות הלאומי.
-----------------
תודה ושנה מעולה וטובה גם לך.
התלונו ועוד איך. ולמען האמת, בצדק.
השופט צדק. אין ספק.
צריך לשמור על החוק כדי שהחוק יגן עלינו.
לגבי הטריגר - אי- סיפוק ביטחון לתושבים - זהו תפקידה של מערכת הביטחון ולא של מערכת המשפט.
להיפך, ניצה
נמאס מלפחד זה כמעט אוקסימורון, הרי זה לא משהו שהשגרה יכולה להעמעמם אותו
וצירוף המילים מצא חן בעיני
לא ציניות כלל וכלל
את אמיצה
את נלחמת על העקרונות שלך
את חזקה
את אנושית
את מתקשרת במילים נכונות
ולכן את יפה.
אני אוהב ומעריך אנשים ההולכים לפי צו חוש הצדק שלהם ולא מצב חוש העו"ש שלהם יהפוך את מצפונם.
אני חושב שהחרם של שחקני התאטרון הוא טיפשי ומטומטם. במקום להאבק על ערכי האנוש שלהם הם גרמו נזק למאבק שלהם בכך שהסבו אותו למאבק כוחני שמתרכז בהקצבה לתאטרון ציבורי כן או לא.
אני, אם הייתי אביר חופש הביטוי של האומנים הייתי דורש במפגיע מהנהלת התאטרון, ולא מוותר, כדי להופיע דווקא לפני אנשי אריאל בהצגה בנושא הערכי. זהו המנדט והפריבילגיה שיש לאומנים: להתריס, להתריע, לעמת אותנו הצופים בקונפליקטים האמיתיים שהחיים מציבים לפנינו.
חרם תרבותי הוא חרב פיפיות הפוגעת גם במי שמשתמש בה.
דבר אחד לא אהבתי בפוסט הזה: לא אהבתי את הקשר הסמוי שנעשה באותו פוסט בין חרם האומנים לפיגוע זה או אחר. הייתי מאד רוצה להאמין שהקשר הזה שאני עושה הוא אך פרי רגישות יתר שלי.
רגישות יתר שאיננה עומדת ביחס ישר לסערת הרוח והזעם שלי למקרה הרצח של משפחת תושבי בית חגי.
וכשליויתי את הנסיעה שלך תחת זריקת אבנים נדתי בעצב וחרדה, כאילו אני הנוסע שם....
פגשתי מתיישבות כמוך ( אקדח בין הירכיים וירי באויר),אז עוד הייתה סולידריות כלפי מתיישבים.בשנים האחרונות התהפך היחס ,הנה קבלת תלונה במשטרה,והצבא הפך מאוהב לרודף.
ובקשר לאומנים,רובם התגלו כשפני סלע.מסתבר שמיד כשעלתה בקורת עליהם,רבים חזרו בהם והתנערו.מסבר ששפן נשאר שפן,והוא תוקף רק במקום שלא יכולים להגיב לו.
ודבר שלישי אישי,חבל שבשומרון (או אולי יהודה ) הפסידו מתיישבת כמוך.
היום חשבתי שמרב שנאה אולי נחזיר את 12 שבטי ישראל. הם נלחמו זה בזה במלחמות אחים. אנחנו יכולים להמשיך במסורת ולפתוח במלחמת אחים. דתיים לכל גווניהם בינם לבין עצמם ונגד החילונים (כבר יש לנו 6 שבטים לפחות), צפוניים מת"א נגד ש"סניקים. חבל שמרץ נעלמה והעבודה בדרך, אז אפשר להקים שאריות של שבטי ליכוד וקדימה. אפשר גם שבט מרוקאי שיילחם בשבט הטירפוליטני בזמן ההפוגה עם השבט הרוסי.
לאתיופים לא נקים שבט כי הם כבר דפוקים, אבל למזלם יש פה עובדים זרים, אז הם קצת יכולים להתנחם בכך שהם נחשבים ליהודים.
שנה טובה ומתוקה מכל ליבי.
שנה טובה ורגועה ו*
לאה
YYY עט. כתבת אותה.
-------------------
את מתוקה אמיתית, הרגשת את השוונג שלי עד לקצה השני של העולם. את התחושה המחורבנת של האין אונים הזה. של הכעס המפעפע. של החידלון. של נמאס כבר. של די. תנו לנו קורטוב של שקט.
אני מדמינת או שהרגשת באמת?
שנה טובה גליתוש
שנה נהדרת
שנה מצוינת וטובה.
שנה שקטה ומאושרת.
רק טוב שיהעה. אמן.
--------------------
באמת יופי לי.
באמת?
מה העניין?
אני?
או המצב?
הפחד שחוזר לכבישים שם בדרך אל הבית שלהם?
רמי,
לא הבנתי אם אתה ציני או רציני.
סורררי.
--------------------------
היי אודי,
אין כאן אומץ או ייחוד.
נאלצתי להתמודד עם הפתעות מסוג כזה בלית ברירה.
זו הייתה דרך חיים שלא בחרתי בה מרצוני.
רק בשורות טובות והשקעות נבונות (:-
תודה שביקרת וקראת, ויותר מכך, תודה שהגבת.
זה לא מובן מאיליו .
-------------------
את מאמינה שזה האירוע האחרון? זו סדרה שלא ידוע מתי תסתיים, ואם בכלל.
כן. לפחד זה לא לעניין.
יש לפעמים שאיני נרדמת בלילות. מה שלא יהיה, גם אם אנכס לעצמי מחשבות על ציפורי שיר מזמרות ואשמע את סלסוליהן הענוגים, תמיד יופיע לפתע כתם שחור של זיכרון רע מאותה תקופה עגומה ויהרוס את תזמורת הציוצים. שתדעי, יש פחדים שלא חולפים. יש להם תכונות של עלוקה. לא פשוט להתמודד עם הדבר הזה.
וגם לך יקירתי, שנה טובה ומתוקה.
---------------------------
היי נוריתי,
נכון
לא קל לחיות- זו עבודה יומיומית, שגרתית ומעייפת.
אבל עדיף כך מאשר לא להיות. כי מי באמת מבטיח לנו גן עדן בבוא היום?
לא קל לחיות בישראל - זו מדינה עם המון בעיות, אינטריגות, אינטרסים וגזענות... הוסיפי עוד כרצונך, או מחקי את המיותר יש מספיק מקום על הדף....
לא קל לחיות ברמלה - זו עיר עם דימוי שלילי.אבל השוק שלה נהדר.
לא קל לחיות בשטחים - המון חילוקי דעות, טרשים, אויבים, אש, אבנים.
אבל יש מי שעושה את העבודה הזאת מרצון ולמרות הקשיים. ואותם אלה, מרחיקים ממך וממני את קו הגבול ומאמינים שהם מיישבים את הארץ.
לא קל לחיות ברמת גן - הלחות מוציאה מהדעת. אבל זו עיר מגורי ויש בה פינות חמד ואנשים נפלאים.
אגב,
לא כתבתי על התנחלות, כתבתי על שני יישובים שהוקמו כחוק ובברכת הממשלות. כתבתי על הצד שלי. את לא צריכה להסכים איתי.
תודה שקראת.
שבת שלום ונשיקות בחזרה
------------------------------
אין לאבד תקווה. זו מנטרה שאתה יודע את כוחה. אני סומכת עליך בעניין.
ראיתי שכבר הוספת את פרק ביומן. אבוא לקרוא.
ומהן דעותיך? ומהן דעותי? וכי זה משנה כשאין לנו ארץ אחרת?
-------------------------------------------------------------
אורי, מה זה?
אתה מסתלבט עלי?
מה התגובה הזו עושה כאן?
תפסת טרמפ או מה?
--------------------
אקדח הוא לא עניין גדול כשאת גרה בשטחים. הוא אמור לשמש להגנה עצמית במקרה הצורך. יריתי יותר מפעם אחת. אבל אין צורך להכביר בפוסט הזה בדוגמאות. השופט צדק. שילמתי על התגובה האימפולסיבית שלי.
נסענו להלוויה של גלעד בקרני שומרון. מסע ההלוויה יצא מרחבת בית רה"מ מירושלים, אנחנו הצטרפנו למסע באמצע הדרך. למרות האבטחה הכבדה חטפנו כמה צרורות. איש לא נפגע. ההגעה לקרני שומרון הייתה טעונה וההלוויה הייתה סיפור קשה. הוא נורה מספר חודשים קודם לכן והחלים.
אגב, הקשר שלי היה עם אבא שלו. משה זר, איש מיוחד וחכם, נכה צה"ל, ציוני לאומני עם קבלות.
תודה רחלי.
ניצל'ה היקרה
המצב הזה כל כך מורכב שנראה לי שכל אחד שיש לו דעה מוצקה בכיוון אחד הוא פשוט שטחי. אולי לכן , בעיקר בענין החרם, יש לי דעה לא מוצקה בכיוונים סותרים ואני בהחלט יכול להבין מה את מרגישה ואפילו להמשיך לאהוב אותך :)
נהנהתי מאוד לקרוא.
חג שמח ושנה טובה
דליה
לא יאומן שהתלוננו נגדך... מתסכל.
והפוסט לא מריר... אמיתי, אכפתי וחם.
אני אתך.
שנה טובה
לשמוע אותך, לקרוא מילים אמיתיות זה כמו מי מעיין נובע טהור.
טוב שכתבת את זה
טוב שאנשים מזכירים את הצד שלנו ולא מניחים לתופעת הרצח העצמי להשתלט על כולנו.
אמנם לא גרתי במרחבי ישראל הכמעט שלמה/מובטחת אבל את הזדהותי בצעתי כשכירה כשנסעתי בימי הסגר וסכנות בקלקליה כדי לעבור ולהגיע ללקוחות-יבואנים בישובים אלו.
ביטול מינויים הוא לדעתי אקט הרבה יותר משמעותי מאשר החרמת שחקן אחד אבל אם רבים יחרימו את האירועים שלהם זה בכל זאת עשוי להביא לאולמות לא מלאים ומנהלי התיאטראות אולי לא ילהקו אותם בהצגות.
עם זאת, איני מצטערת על העלתו, ואני מודעת לקושי שלכם.
לא ציפיתי שמישהו ינקוט עמדה "בעדי", זהו פוסט חף מאינטרסים. הוא כפי שכתבתי בראשיתו, נועד להוצאת קיטור.
אני מעריכה ומכירה תודה לכל מי שהיה כאן וקרא ולכל מי שעוד יגיע לכאן ויקרא.
לנו יש ברירה, לא חייבים לגור שם. גם אני בשנתי הראשונה כתושבת חוזרת גרתי ב"שטח כבוש" - ברמת הגולן. בלי שום אידיאולוגיה. סתם כי הזדמן לי.
שנה אחרי זה כבר הייתי במקום אחר ופרצה אינתיפאדת 2000.
אני שומעת כל הזמן על מתנחלים ופלסטינים שחיים זה לצד זה בשלום. הלוואי והמעגלים יתרחבו עד שיהיה לנו כאן שקט ושלווה.
אנשים הם לא סתם רעים. מלחמות לא פורצות בלי סיבה. אולי הן פורצות כי אנשים צריכים לשחרר קיטור לפעמים. אחר כך הר הגעש נח לו שקט ושלו עד ההתפרצות הבאה.
נכון שקשה להילכד בלב הסערה. גם מטח אבנים על אוטובוס תמים אני זוכרת, דווקא בלי קשר לשטחים ולפלסטינים, בשטח ישראלי לגמרי למרבה הזוועה... כך שזה לא ממש שייך. לא היה לי נשק עלי, הסתפקתי בקללה חרישית על המקום ועל יושביו, והקללה מתגשמת עד היום הזה - אין שם לא שקט ולא שלווה. האם הרווחתי מזה משהו?
זו ארץ חמה, לעתים קרובות בוערת.
ניצה
את אישה אמיצה ומיוחדת!.
תודה ששיתפת אותנו והלוואי שתהיינה מעתה והלאה רק בשורות טובות!
נמאס לפחד. נמאס לחיות בפחד.
האירוע האחרון כל כך מיותר וכואב.
נמאס.
שתהייה שנה טובה.
אאוץ'.
לא קל לחיות בשטחים ולא הייתי רוצה להיות במקום.
את דעתי על ההתנחלויות, עדיף שלא אביע כאן ועכשיו, זה יגרום למלחמת עולם.
תודה ניצה,
סוף שבוע רגוע שיהיה
}{
אביחי
הבנת הנקרא
ברק עמית כתב על הבנה, נרי אבנרי טוען שיובל שטייניץ אמר שלמופז יש בעיה בהבנת הנקרא.
כדאי לקרא את מאמרו של עמית ברק, שמצביע על הבעיה המרכזית של רובנו כאן בהבנת הנקרא, ואף מוגדרת על ידי משרד החינוך, כאחת הבעיות המרכזיות של תלמידנו.
כדאי לקרא
"מופז: אם ירצה - יבין. מאת: עמית ברק"
מה, באמת ירית עם אקדח....?