ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
אני בן שבע. הערב אחי דורון חוגג בר מצווה. הבוקר הוא עולה לתורה. לפני שנתיים חגגנו בר מצווה לאחי הגדול גבי. היה שם קוסם! המון אורחים, משפחה ענקית יש לי. אבא לא בבית. שמעתי את אמא וסבתא מדברות משהו על בית חולים אבל לא ברור מה. אני לובש את הבגדים החגיגיים שקנו לי לכבוד האירוע. אנחנו יוצאים לבית הכנסת הרפורמי ב"רמה" ברמת גן. אמא תצטרף אלינו עוד מעט. בבית הכנסת יש המון אנשים. כולם מחבקים ומנשקים (אוף, כל הנשיקות האלה מהדודות עם הקרם הדביק על הפנים והליפסטיק שמשאיר סימנים). מאוד מתרגשים. כיף! האורחים נורא מתרגשים ואפילו בוכים. אף פעם לא חשבתי שבר מצווה זה כל כך מרגש. אמא ואבא לא שם. לגבי אבא זה די שגרתי כי הוא מהנדס טייס ב"אל על", הוא הרבה בחו"ל. אבל איפה אמא? אני מאוד נהנה ממה שקורה בבית הכנסת, לא כל יום יוצא לי לקבל כל כך הרבה תשומת לב, אהבה, חיבוקים. הרב מושיב אותי על הברכיים. אמא מגיעה ואני שמח לראות אותה. היא מחבקת אותי ולא אומרת הרבה. הטקס נמשך לו ומסתיים בברכות לדורון על הקריאה המעולה. ואז... דוד שלי אומר לי שאני אבוא אליהם לכמה ימים. זה משמח אותי. הבת דודה שאני הכי אוהב היא הבת שלו ואני אזכה לבלות איתה. רמת אביב הישנה, מטיילים, משחקים, ממציאים סיפורים, אני מדבר עם אמא בטלפון, רוצה לדבר עם אבא אבל אומרים לי שהוא שבר את הרגל ולא יכול לבוא לטלפון. עבר שבוע. הגיע שבת. צהריים. נוסעים הביתה. בדרך עוצרים לאסוף את הדודה פופו. (מה לעשות? איזה שם חיבה נותנים למישהי שקוראים לה פורטונה) כשיורדים מהבית שלה אני רואה נייר על הקיר שכתוב עליו "פליקס אשכנזי" בתוך מסגרת שחורה. אני אומר לדוד שלי, "זה השם של אבא שלי". הדוד שלי אומר לי "זה מישהו אחר". נוסעים לרמת גן. מגיעים לרחוב אלכסנדר. אני יוצא מהאוטו ורואה את שירי, חברתי הטובה ושכנה מהבית ממול והיא שואלת אותי "מה, אבא שלך מת?" אני עונה לה "מה פתאום!" ורץ הביתה לאמא. אמא יושבת על הכורסה בסלון ויש שם המון אנשים ("מה כל האנשים האלה עושים פה?" אני חושב לי) מחבקת אותי ואומרת לי שאבא נפטר. "מה? מתי?" "לפני שבוע." "אז למה לא אמרת לי?" "כי לא רציתי שתהיה עצוב." "אבל לא הייתי נהיה עצוב." אני עונה לה בהתרסה. "מה, לא היית נהיה עצוב?" אני רוצה לענות אבל משהו חונק לי את הגרון. אני רץ למעלה לחדר שלי ובוכה. בוכה לא בגלל שאבא מת. בוכה כי אני מבין שאין אף אחד שאני יכול לסמוך עליו. שלא סומכים עלי. ובוכה בגלל שאני לא בוכה על אבא שלי.
* * * * * למעלה מעשר שנים חייתי בתוך זה. שנים היתה לי מין פנטזיה כזאת שהוא לא באמת מת. שהם בנו את המצבה שלו רק כדי להוכיח לי שהוא מת אבל הוא בעצם חי במקום אחר עם אישה אחרת ויש לו משפחה אחרת. זה היה כל כך הגיוני. במיוחד כשכעסתי על אמא, או כשדברים לא הסתדרו כפי שרציתי. הרגשתי שכל המשפחה שלי היא בעצם שקר אחד גדול. במקום לחוות את האבדן של אבא שלי חוויתי את האבדן של המשפחה. של האמון. של החוויה המשותפת.
הפעם הראשונה שממש דיברתי על זה עם אמא שלי היתה בגיל 18 רק אחרי שנים התברר לי שבלילה ההוא אבי הובהל לבית החולים בגלל כאבים בחזה שהתבררו כהתקף לב. הוא טופל ויצא מזה אבל השאירו אותו במעקב בבית החולים. הוא ביקש מאמא לבוא בבוקר עם נעלי בית. אמר לה שכשהוא חוזר הביתה הוא מפסיק לעשן. התנשקו והיא הלכה כדי לישון קצת ולהתכונן לעלייה לתורה. כשהיא חזרה בבוקר הודיעו לה שהוא עבר עוד התקף לב במהלך הלילה וכבר אי אפשר היה להציל אותו.
* * * * *
לעזור למישהו זה לאפשר לו לחוות את האמת כפי שהיא ולעזור לו להתמודד איתה אם צריך. אי אפשר כמובן לדעת מה היה קורה אילו כן היו מספרים לי. אני רק יודע מה אני חוויתי כתוצאה מההסתרה של הטרגדיה המשפחתית ואי השיתוף שלי בה. ולכן אני גם משתף אתכם.
* * * * * לגבי המשפט "שלא תדע עוד צער" שאנשים נוהגים ללהג באבלם של אחרים - אני לא מוצא שזה מנחם. עברתי הרבה "צערים" בחיים מאז ועוד אעבור בעתיד מן הסתם. (אם אחיה מעבר לכמה דקות, ימים, חודשים.) זהו טבעם של החיים... |
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (65)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה דורי!
איזה ברכות יפות את שולחת אלי. זה מרגש.
מאחל לך המון שמחה ושתמשיכי להביא יותר אושר ליותר אנשים - וכמובן לעצמך.
שרית יקרה, תודה!
עדני זוכה כל יום באמא שבוחרת באמת.
וזה קסם.
המון קסם לך.
כתבת רגיש וכנה-
קארתי פשוט ובהקשבה גדולה-
הזדהתי.
שלא תדע הסטרות.
שתדע אמת וקירבה. אני מבינה שתמצא איך להתמודד ולגדול מכל חוויה שאתה מביא אל חייך.
שנה טובה ל ך.
השיתוף שלך "זרק" אותי לעבר ועיגן אותי בהווה גם יחד.
הוא הטיס אותי אחורה לחוויה דומה והוא מחזק את בחירותיי כיום כאם.
ואתה, קסם צרוף שכמוך:)
המשך לכתוב, עוד ועוד ועוד,
שרית
כמו קסם! אלוהים פועל בדרכים נסתרות... נכון?
תודה שביקרת. המון חיבוקים!
אמא עוזרת להתחיל את החיים, אבל הם שלך ואתה יכול לעשות מהם מה שתרצה.
בהצלחה בבלוג החדש שלך. ובכלל.
"לעזור למישהו זה לאפשר לו לחוות את האמת כפי שהיא ולעזור לו להתמודד איתה אם צריך."
תודה אורי
אני-בן.
האירוע הזה בהחלט השפיע על חיי, ברמות שאני מודע אליהן ואני בטוח שגם באחרות.
דווקא חשבתי שכפל המשמעות של "שלא תדע" יקבל יותר התייחסות.
אני תמיד שמח לשמוע על דרכי התמודדות וללמוד על דרכים נוספות לעזור לי ולאחרים. ספרי לי.
הראשון בא ממקום אמיתי שלא רוצים באמת שנדע כולם עוד צער, כמו שאף אחד לא רוצה למות.
והסיפור שלך באמת מאוד עצוב וזה שהוא ליווה אותך עשר שנים, אומר שהוא כנראה השפיע רבות על חייך ועל החלטות שלך. כדי לא להיות מאוד שליליים ישנם דברים שבטוח לקחו את חייך לטובה. אני רק חושבת שחווית כאב קשה מדיי שילד בגיל שלך בזמנו לא יודע להכיל. ואני גם יכולה להבין את אמא שלך ואת הסביבה ואת החשיבה של פעם שהיו פחות פסיכולוגים, פתיחות, פחות דיברו על הכל, היו פחות דרכים להתמודדות.
היום ניתן להזכר בטוב שהיה ולעשות שלום גם עם החוסר אונים שהיה ולקרב את ה"בסדר" של היום את התוצאה ולחבר עם הכאב של פעם, אם תרצה פעם אני אספר לך, זה מקום מענין להיות בו. :)
אבא של חבר שלי נפטר והלכתי לנחם אותו. ידעתי שזה עצוב וצריך להראות עגום, אבל לא הצלחתי לעצור את פרקי הצחוק שיצאו מפי כשהגעתי לדלת ביתו. פשוט צחקתי כמו מטורף. אז כמובן שלא נכנסתי פנימה וחיכיתי שזה יעבור...
ובסוף, לאחר שהרגשתי בשליטה נכנסתי והייתי הרבה יותר "ייצוגי" ואמרתי את המילים הנכונות, למרות שמדי פעם יצא ציחקוק קל.
ורק הרבה שנים ותהליכים אחרי זה הבנתי שזה היה קשור לחוסר ההתמודדות שלי עצמי עם המוות.
אומרים דברים שלא נובעים מתוכנו אלא מ"חינוך" ומוסכמות.
תודה על השיתוף!
ושנה נפלאה עם נוכחות אמיתית בכל התחומים.
לא בגאווה, אף לא במידת ביקורת
שמידי פעם התפלק לי המשפט " שלא תדעו צער".
היה זה כשלא היה לי העוז פשוט לשתוק ולהיות שם בשביל
לבכות עם
לצחוק עם
פשוט להיות בנוכחות..
תודה ששיתפת
שנה טובה שתהיה
שנה טובה וקסומה גם לך!
הגישה היום היא כבר בקוטב השני - ישירות ושיתוף גדולים בהרבה.
לא שחלילה אני מצדיקה את הגישה של משפחתך, נהפוך הוא...רק זוכרת חוויות דומות אם כי לא כל כך קיצוניות...
משבר אמון הוא קשה מנשוא ונשאר כצלקת שלא מגלידה כל כך מהר , אם בכלל. מוכר ולא חביב... :-)
שנה טובה לך, אורי , ובעיקר שמחה!
כן. אנחנו חיים את העבר הרבה פעמים יותר מאשר את ההווה. בעיקר כשאנו מדחיקים, מסלפים ולא מוכנים לחוות את הדברים כהווייתם.
תודה!
הי אורי
-
קודם כל כשאתה מעלה פוסטים כאלו----אני מצפה שתשלח לי קישור.------כן זו נזיפה.
-
פוסט מדהים ביותר.
-
אנחנו יכולים לחיות עשרות שנים בתוך סיפור שלא נפתח לעולם-------- לאמת.
-
בדרך כלל אלו טראומות------שלא מוצאות מנוח ומפעילות המון רגשות---שמאותו יום יופעלו תמיד לנוכח כל מציאות.
-
הדרך היחידה שלנו לחיות עם המידע בשלום---היא לפתוח אותו מול הווה--על כל מה שהוא מביא ---ללא פחד.
-
שמיחה נורא שעשית "תיקון" למידע.
-
חנה
תודה!
יש הרבה פגמים במשפט הזה.
חז"ל, נו!
וכל שרציתי לומר מעבר למה שאמרתי, שהביטוי שלא תדע עוד צער נשמע בעיניי כמו קללה. כי אם ימותו עליך יקרים לך, תדע צער ועוד איך. מתי לא תדע? כשתמות לפניהם...
זהו פוסט מצויין במוסר ההשכל שהוא מעביר!
*
וחוץ מזה, הביטוי שלא תדע עוד צער ה
זהו פוסט מצויין במוסר ההשכל שהוא מעביר!
*
וחוץ מזה, הביטוי שלא תדע עוד צער ה
היום, בשמחה כמובן!
היי בלהה, מצטער על השוק.
אצל קוסם יש הפתעות... :)
כבר עברו 40 שנה כמעט. האהבה והאמון חזרו מייד כשהתחלתי לדבר על זה (כבר בגיל 17-18)
כפי שודאי ראית, הקשר שלי עם אנשים בכלל הוא ישיר ומהלב.
תודה על השיתוף וההשתתפות.
מאחל לך שנה נפלאה עם המון קסם!
שתהיה שנה נפלאה עם בשורות טובות!
יקירתי, אני מת על הקריזות שלך!
תודה!
וואו!
להוציא וואו מקוסם!
פעם הבאה תישארי לקפה.
בדיוק עזבתי את רמת אביב...
תודה!
אם הייתי אומרת לך שהסיפור הזה הוא הסיפור שלי, היית מייחס אותי למישהי שלא יכולה לסבול חוויות של אחרים.
אבל האמת היא שאני כל כך, כל כך, כל כך, מכירה את הסיפור הזה. שהחמסין בחוץ לא יכול על הצינה שעברה בי כשקראתי אותו.
שהאנשים שמוצאים משפטים דבילים מהפה בלי לחשוב על ההשלכות שלהם, שבאמת לא ידעו עוד צער.
הכוונה טובה, אבל התוצאה לא כל כך.
גם הליכה ללויה לעיתים נמנעת מצעירים ולא נותנים ממש לעבד את האבל והכאב.
אכן, כל זמן שאנחנו חיים, הסובב אותנו כולל את הטוב ואת הרע.
כדבריך: זהו טבעם של דברים.
ואגב, אני גדלתי ברמת אביב :-)
שנה טובה
אילת
*
אמן!
תודה ושנה נפלאה לך!
צודק. היה קשה.
עכשיו טוב ובשנה הבאה עוד יותר...
שנה נפלאה ותודה על ההשתתפות.
לגמרי!
שנה נפלאה גם לך, ותודה.
הסתרת האמת מילדים כואבת הרבה יותר מגילוי האמת הזמן ...
ולרובההסתרה נובעת מהצורך...להגן ולהקטין כאב.
מאחלת לך שנה מופלאה,
מלאת כנות, אחווה, הגשמה, בריאות ואהבה.
קשה. תודה ששיתפת.
כל שנה טובה... שזו תהיה יותר.
שנה טובה
טל
צודק. לפעמים קשה לנו כמבוגרים להתמודד ואנו חושבים שהילדים בכלל לא יוכלו לעמוד בזה. אבל כשמנסים מגלים שדווקא הראייה של הילדים יכולה לשפוך אור אחר ולשנות לגמרי את הרגשתנו.
מעורר שאלות, כמו: האם הבחירה בלא לשתף את הבן הקטן
במצבו של אביו, נובע מלגונן עליו? או אולי מהפחד שלנו, להתמודד אם האמת המציאותית כמבוגרים?
אנו כמבוגרים עושים המון טעויות, עם ילדינו, עם עצמינו, לא תמיד מודעים לעובדה שההתמודדות המבריאה ביותר עם הדברים זה "להתעמת" איתם...
:-)
כן. זה לא קל.
לעמוד מול מישהו שזה עתה איבד משהו שהיה יציב וקבוע בחייו ולנסות להראות לו את האור...
אני חושב שהדבר החשוב ביותר זה לתת לו הרגשה שמקשיבים לו, שמוכנים לעזור לו, שרוצים את טובתו.
זה לא דורש טקסט מוכן מראש.
רק מוכנות להרגיש את מה שהוא חווה ולהכיל את זה.
וגם חיבוק חם ואוהב. (אם האדם מוכן לזה)
הבנה היא תרופה חזקה ביותר!
מומלצת בכל הזדמנות...
תודה עדנה.
מיכל, יפה שאת רוצה לראות את האור בכל זה.
לדעתי הניסיון למנוע כאב מיקיריך יוצר בהמשך כאב גדול שבעתיים.
הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מצרות החיים מגלים שהם גידלו אנשים שחסרות להם יכולות בסיסיות להתמודד עם החיים.
פגשתי לא מעט כאלה.
את צודקת. האמת לפעמים כואבת וקשה להעמיד ילדים מולה. אך זוהי המהות של משפחה. של חינוך.
לא רק ברגעים המשמחים.
אפשר להביא את הילד לראות בזה את הצד החיובי, אפשר לתת לו כלים, אבל למנוע ממנו את האמת זה בעצם להגיד לו "אתה חסר יכולת!".
תודה על ההשתתפות ועל האור.
יקיר, לא צריך להעלים חוויות.
לדעתי, כשאנו מאפשרים לעצמנו לחוות אותן במלואן התוכן השלילי שלהן מפסיק להשפיע עלינו לרעה.
אני מודה לך על ההשתתפות ועל המילים החמות. יומקסים!
תודה אירי.
אני מקווה שהיום, בעידן המודעות יש פחות סיכויים שדבר כזה יקרה.
חם אצלך בלב ונעים. :-)
תודה!
אני לא יודע אם התגברתי ואיך בכלל יודעים דבר כזה.
לדעתי החיים הם רצף של חוויות שבעקבותיהן אנו מחליטים כיצד לעצב את דמותנו.
תודה לך יקירתי!
חיבוק ענק בחזרה.
יכול להיות.
כילד עסקתי בכל האומנויות והדימיון שלי נדד למקומות רחוקים מאוד.
כמבוגר, אני ילד.
:-)
ובוכה בגלל שאני לא בוכה על אבא שלי
"
מאוד נגע לליבי הבכי של ילד בן שבע שכל כך מודע בגיל כה צעיר לניתוק מהרגשות. הסתת את הצער על אובדן אביך לרגשות אחרים של כעס והפרדה מהמשפחה.
אז מה באמת אומרים כשרוצים להשתתף באבלו של מישהו-נושא מביך שתמיד הסתבכתי איתו-ליבי כואב איתך.
עצוב וכואב.
בתור אם, אני יודעת שלפעמים מרוב כאב אי אפשר לשתף ילד קטן, ואי אפשר להסביר, במיוחד שבכל פעם שמנסים לדבר יוצא רק בכי...
למרות זאת, יש לך משפחה נהדרת שהתגייסה במיידי, כדי לארח אותך לשבוע הזה, לגונן עליך מפני הנורא שיגיע אוטוטו, כמו רוצים להציל אותך מהאובדן הזה לעוד כמה ימים לעוד כמה שניות.
ומה יש לומר לילד כ"כ צעיר כשקורה אסון כה גדול ? איך מסבירים ? איך מקלים ? מתי בדיוק אומרים ? בנוכחות האחים - או לא ? הרבה דילמות, לבטח עפ"י מה שקראתי, גם נעשו טעויות - ועצוב, כי צלקות ילדות נישאות עימנו לכל אורך הדרך - עד-לא-ידע !!! ואף קוסם, גם לא קוסם קסום שכמותך, יכול להעלים את שקרה.
אורי, באיחור רב-שנים, יכול רק לומר שאני משתתף בצערך.
נכנסתי לפוסט בלי הכנה,
אנחנו גם ממש לא מכירים,
ומאד חדרת אל לבי!
מה יש לומר חוץ מ... - אלוהים ישמור באיזו חברה אנחנו חיים!?
תודה על השיתוף, אירי
עד כמה הטרגדיה הזו השפיעה על מהלך
חייך. והנה התגברת בגיל צעיר יחסית
והמחווה הזה לזכרו של אביך מוכיח זאת.
מחכה להמיר אותו בחיבוק אמיתי בפעם הבאה שנתראה!
תודה מתוקה.
חלילה, אין פה כל האשמה. ההיפך, אני אוהב את כל המעורבים ונהנה בחברתם מאוד!
שיתפתי רק על מנת להאיר את עיני ההורים האחרים שפה לראות מה הסתרה יכולה לגרום.
אכן, תקופה ארוכה זה כאב מאוד וגרם לי לעשות הרבה שטויות משך לא מעט שנים.
תודה על האיכפתיות!
:)
לא חושב שזה עניין של חוזק אלא של חיפוש השלמות העצמית.
נכון שהיו ויש גם היום הורים שפשוט לא מאפשרים לילדים שלהם לחוות את החיים ולא דווקא מחוסר כבוד אלא בגלל שהם מגוננים מדי וזו טעות לדעתי. ילד צריך ללמוד להתמודד עם החיים וצריך לסייע לו לעשות את זה באופן בריא.
שמח שבחרת בדרך של גילוי ומאחל לך שלא תצטרכי להסתיר ממנו דבר.
תודה!
תודה על ההתייחסות.
כן. חסכון לפעמים עולה ביוקר.
התהליך לקח זמן ועבודה, אבל בהחלט סלחתי מכל הלב לכל המעורבים ואין לי דבר פרט לאהבה לכולם.
אני חושב שהמטרה של הפוסט היא בעיקר כדי לשמש דוגמה מה לא לעשות.
המון תודה על השותפות והאיחולים.
יומקסים,אורי
אבדן אמון זו חוויה כואבת
הרצון לחוות את הצער בעיתו וגם אם בזמן שאמור להוות התנגשות של שמחה ,או להוות חוסר בהתאמה לגיל שבוא אדם חווה את בגרותו 13- ואמור לחגוג את המעבר
הדילמה קשה .
כנראה שהמשפחה החליטה שכדאי להתנתק מהצער והאובדן על מנת שתוכל לחוות את השמחה .
you can't live twice
אל תאשים אותם אורי ..כולם אוהבים אותך
רק אהבה אורי !
והרגישות שלך וההתנסות שלך מביאה אותך למקום אחר.
במשפחה שלי, לפני שנה חווינו אבל כבד, וכן חשפתי את הבן שלי (שגם יותר גדול מ-7 אבל בכל זאת צעיר) לכל התהליך, והיו התלבטויות במשפחה..
דבריך מחזקים את הבחירה שלי.
לא חוויה פשוטה לעבור, ודברי הסיום שלך נכונים לגמרי - זהו טבעם של החיים... הקרוביםא לינו עושים טעויות שאנו משלמים עליהם.
טוב שאתה חזק.
אני אומרת שאף פעם לא מאוחר לתהליך אבלות, מקווה שכבר סלחת כי להישאר בלי סליחה זה הדבר הקשה ביותר שיש. שותפה לכאבך ובהצלחה, רבקה
:-)
תודה.
עד כמה הוא יתמודד עם המציאות זו שאלה טובה.
השאלה החשובה היא האם מאפשרים לו.
ו... שלא תדע עוד צער
היא עשתה את הדבר הכי טוב בעיניה.
והיום אתה עושה את הדבר הכי טוב לילדיך.
מאוד קל לנו להיות שיפוטיים, אך כשהמציאות דופקת בחלון,
אתה רוצה את הכי טוב לילד שלך...
בלי להבין בכלל מה הילד רוצה...