יש לי נטייה כזו.
כל מה שנשאר מאחור, נמצא שם ויוצא מתודעתי.
לא משנה כמה קרעתי את עצמי בשביל להשיג משהו, כשאני מצליחה אני נוטה להקטין את הפלא.
מה אני מגדילה חוץ ממנת מק רויאל במקדונלד? (סתם כבר שנים אני גמולה מזה), אני מגדילה כל קול נפץ שנמצא בקירבתי.
למה אני מתכוונת? עם שמונים אחוז מרוצים משירות שנתתי ועשרים אחוז מקטרים, סביר להניח שאלו הקולות שאשמע, אני לא שמעתי על דמוקרטיה של קולות, אצלי כל הקולות המוקצים עולים לשלטון.
למה?
נו ברור לכם שכל הפסיכואנליזה היתה מסבירה את זה על ספה בשכיבה ומעבירה אותי לשלב ינקות ועוד מיני גילגולים קודמים, כשהייתי צנונית בערוגת הגן ומישהו עם מידה 50 דרך עלי בשוגג או בכוונת זדון ומעך לי ת'עלים והסגול שבלחיים.
אבל זה לא רלוונטי.
החשוב הוא שאני חייבת ללמוד להעריך את הדרך שעשיתי ולא להמעיט בערכה.
כי מה שאני עשיתי בשנים האחרונות, כנראה שבאמת לא ניתן לכנות טריוויאלי.
אז מה היה לי בעשור האחרון?
ילדתי את מרבית ילדיי
גיליתי שהגדול אספי-סיבירי (סלנג להורים שילדיהם בעלי תסמונת אספרגר).
נלחמתי ונלחמת בעבורו בכל גוף בירוקרטי קיים.
גיליתי שבתי טעונה ריגשית כאורניום מועשר וגם איתה הגענו אל מרכז הטיפולים ולמדתי שלפעמים כשאין כותרת קשה שבעתיים כשזה ריגשי.
ילדתי בשבוע 15 את ההריון השלישי שלי, לא באמת יצא מזה משהו חוץ מדיכדוך קשה שעבר מהר.
ילדתי את בתי השלישית המדהימה ביחד עם רצון להיות עצמאית, בחיי שיש כאן סתירה פנימית ללדת ולרצות עצמאות, אבל אף פעם לא היה לי טיימינג מי יודע מה.
ובתי צומחת והופכת לילדה בלתי רגילה, דעתנית ומלאת שמחת חיים וגם העסק שלי עושה בדיוק אותו דבר.
אבל כאן מתעכבת.
אני מתחילה היום להרגיש גדילה אישית, צמיחה עסקית, אבל הלא אני לא מעריכה דברים, אולי כי אני מתקשה לתת לעצמי תשבוחת פה ושם , ככה בקטנה לרפואה.
אבל מה היה לי שם? מה עברתי מאז התחיל העסק?
זה התחיל מחלום ומהקלישאה שאני רוצה להיות בעלת עיסוק אהוב עלי וזה נגמר בעוגמת נפש כשהסתבר שרק אני רציתי את העיסוק שלי, בעוד פינקס הקבלות נשאר עב קרס ומאובק.
זה המשיך בנסיון יצירתי למכור כתיבה על קנבסים קטנים לראש השנה ובתרומה מבעלת חנות נעליים שלאחר 12 שעות בהן התייבשתי בדוכני הלא מתרוקן, קנתה משהו בשלושים שקל.
זוכרת אפילו שאי שם בדוכן המוזר שלי מוקף מגדות העתידות, ברגע של שיעמום ויאוש הלכתי לאחת שאמרה לי שיום אחד אצליח וכמעט שמה לי שקל נדבה בתרמוס מתכתי שהתרוקן מקפה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אני באמת צריכה לפרגן לעצמי אם ניסיתי כך שעות על גבי שעות וימים למכור שירה בדוכן, מה חשבתי לעצמי?
כנראה שחשבתי שצריך להלחם בכדי להצליח.
לאחר מכן ההסבה המקצועית ותחילת העיסוק בכתיבה פרקטית לעסקים, זו היתה ירית הפתיחה ומאז צברתי נסיון שאנשים לא צוברים בעשור או שניים ועם הנסיון מתחיל המיתוג, יש הקוראים לו מפה לאוזן, אני לא סמכתי על אוזניים ופיות ופשוט עשיתי את מה שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, לכתוב ...בדיוק כפי שאני עושה כעת.
וממש כפורסט גאמפ של הכתיבה, כשהתחלתי לא יכולתי לעצור ואט אט יותר ויותר אנשים יודעים שאני כאן, אך אינם יודעים הרבה דברים אחרים, שכל שעשיתי כשאני חושבת על זה, הוא בגדר הלא יאומן...כך היה גם כשהתחלתי לעבוד כעיתונאית וככתבת, התקשרתי למשרד יחסי הציבור של הסאלב ואמרתי שאני רוצה לראיין אותו לכתבה, איש לא חשב שזו פעם ראשונה רצינית שלי...
אחרי הפעם הראשונה הזו כבר קיבלתי יד חופשי לכתוב גם כתבות תחקיר רציניות של 4000 מילה, על כל נושא שאבחר ושם גם הרבצתי כמה כתבות תחקיר מרתקות שכללו, אנשי אקדמיה בכירים, סופרים ומתרגמים בולטים של רבי מכר....אני עשיתי את זה? אז למה לא אמרתי קודם? הלא לא ארך הזמן ואלו כבר היו עיתונים בפריסה ארצית
אולי כי כשכדור שלג מתחיל להתגלגל הוא תופס תאוצה, איש כבר לא מבחין בגי'פה שגרף איתו בדרך, בקשיים, אפילו לא ברזומה המרשים (כנראה) הוא שועט אל הקידמה ו...ו...
אני רוצה לעצור ולהגיד:
"פששששש כל זה קרה בשנתיים? תוך כדי הנקת תינוקת? תוך כדי מאבקים בירוקרטיים בעבור בני? תוך כדי טיפולים ריגשיים לבתי? ".
ברור ששכחתי עוד דברים בדרך, אולי זה בשל המסה הלא נגמרת של מהירות ההתרחשויות בחיי, אולי זה פשוט כי אצלנו בקרית חיים של אז, היינו קצת קיבוצניקים וסגפנות היתה חלק מאיתנו.
אבל יאפ הגיע הזמן לתפוח על השכם ולומר: הכל אפשרי, רק צריך להתחיל לעשות.
זהו שיר אהבה פשוט למישהי שלא פירגנה לעצמה יותר מדי בעומס החיים. |