לפני זמן קצר ירד כאן גשם. גשם חלש, כמעט טפטוף. אבל גשם. גשם שנמשך דקות ארוכות.

גשם. עם עננים מלמעלה.  ורוח של סתיו.

בקיץ הזה נעלמתי. איבדתי את המילים. כמו האדם ההוא שכתבתי עליו לפני כמה שבועות, ששכח את יקיריו ואת עולמו האהוב.

הקיץ הקודם היה קיץ אדום, זרוע במעשי אלימות אכזריים וחסרי פשר.

הקיץ הזה היה רגוע יותר, אבל חשש גדול, כמו גלי החום הכבד, קינן בתוכו. אימה חבויה, הקצנה איומה של דעות, משטר של מחשבות, אובך של לאומניות.

אוי לאדם שהעז להביע מחאה על מרחץ הדמים במשט, בין שהיה מוצדק ובין שלא.

אוי לאדם שהעז לתמוך בחרם האמנים על אריאל.

אוי לאדם שהעז לצאת נגד נסיון השתקת האקדמאים והמרצים "הסוררים".

ואת אלפי תגובות ההסתה נגד הישארותם של ילדי העובדים הזרים כבר אי אפשר היה לספור.

אבל גשם ירד היום והסתיו סוף סוף מגיע.

לפחות זה.

וכמו אותו אדם שנזכר בעולמו היקר והנשכח לנוכח ילדים צוחקים או חיוך של אישה, כך הגשם הזכיר לי את המקום הזה, את המילים הקסומות החבויות כאן.

טוב לחזור.

* לצערי הרב אין באפשרותי כרגע לראות את התגובות הנכתבות כאן, ככל הנראה היו שינויים בממשק של דה-מארקר...