אני שם זין על כל הסטטיסטיקות! ושיפסיקו כולם להתחסד, די נמאס! אז מה אם כל זוג רביעי בארץ מתגרש? אז מה אם יש בין שישים לשמונים אחוז רווקים או רווקות באיזו עיר שלצורך העניין נקרא לה תל-אביב, או אם תרצו לדקדק אז גוש דן? ואל תגידו שהם רובם ככולם בשלהי שנות העשרים שלהם. די מספיק, תעשו לי טובה נמאסתם. לא שמעתי אף אחד זועק לעזרה, לא ראיתי שלטים מתנוססים בחוצות העיר, לא התקהלויות המוניות ברחבת הכותל ואף קריין בשום מהדורת חדשות לא סופר את האחוזים מדי ערב או בוקר במהדורת חדשות זו או אחרת! איפה המחקרים ההפוכים? איפה הסטטיסטיקה הנגדית? שמישהו יוריד את הכפפה ויסתכל עמוק אל תוך שלושת רבעי הזוגות שכן נשארים נשואים, ואו כל האנטי חומר של הרווקות והרווקים וייסתכל אצלם חזק בלבן של העין. משום מה זה לא מרגיש לי כעוד איזה טרנד חולף.

תיבת נוח כבר ממזמן נחה על משכבה בשלום ואני מתחיל לתהות קצת על איך זה ייראו הדברים בעוד עשרים שנה. מה יהיה בסופנו, ולאן הסטטיסטיקה תתגלגל? האם נצטרך הסמכה או רישיון לנישואין או חלילה זוגיות? האם לכל זוג נשוי או אפילו זוג בהתהוות יהיה טסט שנתי? ככה המדינה תוכל לחסוך לא מעט בעלויות גירושין, מה לא? זה לא שאנחנו קצת מקולקלים, זו רק שריטה קלה, ויש מספיק מטפלים ושאר ירקות שעוזרים לנו לעבור את היום בשלום, או לפחות בשלום עם עצמנו. יש לפחות כמה זוגות שעדיין נשארו ביחד, שלא לדבר חלילה על מאושרים כי אושר היא לא מילה גסה, איכות אולי כן אבל מי אני שאשפוט, קטונתי.

לא תמיד נוח לי עם האופטימיות שלי מודה. איך זה שאני תמיד נשאר אופטימי ושומר על ראש פתוח? פאק אני ממש דפוק או מה? בעוונותי נתקלתי בכל מיני טיפוסים, סליחה, טיפוסיות במקרה שלי, והתובנות האלה שהופכות מאבקה של עוד איזה משקה אינסטנט לדרך חיים משאירות אותי לא פעם ולא פעמיים עם הלסת ברצפה. ולדעתי זה גם מתאים באיזשהו מקום לשני המינים אבל לא תמיד אני מבין מאיפה כל זה מגיע, ומה לעזעזל נדפק שם אצלנו בדרך. באמא שלכם זוגיות היא כבר לא מילה גסה אלא מן קללה כזו שכולם מפחדים להתברך בה. נמאס לנו להיפגע? זהו אתם קטועי גפיים והקביים כבר לא עומדים בעומס, אלא שבעצם זה ממש נוח לזחול ולא ללכת, וגם אם מישהו שם לכם רגל אז לא קרה כלום. אז שכל אחד מאיתנו יכין את התירוץ למורה, או את המנטרות שמנטרות והבבא ברוך, וידליק נר על כסותו ובדידותו. תתעוררו!

ההספדים, השכנועים העצמיים, הגורל האכזר ומה המטפל אמר, הישיבה במשרד מחר, החתול, החמוס, פייסבוק, אבא שלי, אח שלי והאנרציה של הכרטיס המעופש באיזה אתר הכרויות – שיהיה, גם ככה מה שלא הורג מחשל. אולי גם לי זה בטעות יקרה? הרי לא אנחנו המצאנו את הגירושין ולא את הרווקות – אנחנו המצאנו את הנוחות, את ג'יי דייט, את פייסבוק, את הלייק ואת כל האפליקציות שיש בעולם. פשרות? מה אתה מסתלבט?! פשרות שיעשו עם הפלשתינאים לא איתי! והפעם אני מנסה לקטלג את עצמי מאשר חלילה לקטלג אחרות – אבל משהו לא ממש מסתדר לי. ועל מי פסחתי בטעות? על אלה שאיבדו את האמונה במין הגברי? על אלה שכבר לא מאמינות שזה ייקרה להן? על אלה שעדיין מחכות לאקס המיתולוגי? על אלה שמחכות שההוא יעזוב את הילדים והאשה? על אלה שרוצות קודם קריירה? על אלה שמחליטות מה הכי טוב בשבילו? על אלה שאמא שלהן מחליטה מה הכי טוב בשבילן? כן, ויש את אלה שפשוט לא מסוגלות להחליט. גברים תרגיעו, גם אנחנו ממש כאן על הציר, תמחקו את החיוך, זה קצת יוניסקס הטור הזה הפעם. ועל זה נאמר – על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב.

כל אחד והפינה שלו. מאוד נוח להזדהות עם המסביב, לקרוא טורים על זוגיות, ללכת עם חבר או חברה לאיזו סדנה ולהצטייד בתובנות חדשות על זוגיות זו או אחותה מלוא החופן. תעשו תעשו לייק בפייסבוק אולי זה יעזור, אולי לא, מה כבר יש להפסיד? אם הקינה היא על האגו או הכבוד שנרמס קצת אז תחזרו לסטטיסטיקה – זה המקום. רק אל תקטרו לי שבחגים אתם לבד ואפילו הכלב המשפחתי מסתכל עליכם עקום. נו באמת, קחו אחריות קצת ותפסיקו להפיל הכל על הסטטיסטיקה הזונה הזאת. מה זה משנה בכלל אם אתם גרושים, רווקים, או כל המסביב, תל אביב לא אשמה וגם הבר שלכם לא – אז תדביקו את זה טוב טוב לפנים. נכון, יש לא מעט גרושות וגרושים, ויש אפילו כמה רווקות ורווקים אבל אם לבחון את הסטטיסטיקה ביתר שאת – מה? יש יותר כאלה שהם ביחד? די נו.

מוקדם יותר השבוע סידרתי בטעות כמה בגדים בארון, ומצאתי איזו חולצה שלה בין החולצות שלי, לדעתי היתה שם גם איזו מגרה שהייתי צריך לפתוח כחלק מהריטואל. מצאתי בה עוד כמה דברים שלה. פרידה זה אף פעם לא הליך סטרילי, תמיד נשארים שם כמה דברים. אספתי את הכבודה ואפסנתי בתוך איזו שקית. השקית עדיין במגרה, פתאום נזכרתי שגם אצלה יש כמה דברים שלי שנשארו. הנה כך מאפסנים עוד מערכת יחסים בזכרון. זה נגמר וזה סופי. למרות הכל אני עדיין אופטימי, בטח שגם אני מקולקל קצת פה ושם, טוב נו, אולי זו רק שריטה קלה.

ואתם יודעים מה עוד? שתהיה לכולנו שנה טובה, וגם אופטימית!

עמית