23:30. היא התקשרה אלי רועדת מבהלה.

מרוב פאניקה, האנגלית הרצוצה שלה איבדה כל פשר, אך גם בלי פשר הבנתי מיידית שמשהו רע קורה. הצלחתי לקלוט את המילה "משטרה".

מוזר. הם בדרך כלל לא אוהבים שוטרים, אבל לה ולחבריה לדירה הזעירה בנווה שאנן יש ויזות עבודה בתוקף.

"הוא דופק בדלת!" היא רעדה. "תעזור לי!"

"מי? זו המשטרה?"

"הוא פה בדירה! בבקשה, רזי!..."

"מי? מי בדירה?"

ואז שמעתי אותו דרך הטלפון. בום- בום- בום- בום- בום. מכות כף מחרישות-אוזניים על דלת הפלדה של הדירה. היא נבהלה והתחילה לבכות.

"מי הוא?" שאלתי אותה, אך היא לא ידעה לענות. הבנתי לבסוף למה היא התקשרה. "את רוצה שאני אתקשר למשטרה?"

כן.

"הוא אמר משהו?" שאלתי. לא, לא אמר כלום. רק הדפיקות החוזרות בדלת. "הדלת נעולה?" שאלתי. היא מלמלה משהו בפחד. "הדלת נעולה?" שאלתי שוב בהדגשה.

כן, נעולה.

בום- בום- בום- בום- בום. שוב הוא דופק. היא החניקה יבבה והתחננה שאמהר.

נשארתי איתה על הקו בזמן שחייגתי 100 מהבזק. אמרתי למוקדנית שמישהו לא מוכר דופק לידידה שלי בת"א על הדלת. נווה שאנן. "זו שכונה, לא?" שאלה המוקדנית. "גם רחוב," עניתי. רחוב רע, רציתי להוסיף. של נרקומנים ושיכורים, של אלימות ואונס, של שתן ואשפה, של להביט קדימה בלי ליצור קשר עין. רחוב בו עם רדת החשיכה תמיד דאגתי ללוות אותה עד מפתן הדלת, דרך הרחוב המזובל, והסימטה האפלה והמטונפת, והמדרגות עם העכברושים.

"והיא חוששת?" שאלה אותי המוקדנית.

"כן, היא מאוד חוששת."

לפני מספר חודשים בחורה פיליפינית חזרה הביתה לבדה דרך נווה שאנן בלילה – רעיון רע – ושני גברים גררו אותה לתוך סמטה כדי לאנוס אותה. הצעקות שלה הזעיקו את שוטרי ההגירה שסיירו באזור, והם הצילו אותה. לא מסודנים או אריתריאים או סינים, אלא משני צפון‑אמריקנים שתויים.

המוקדנית ב-100 אמרה לי שהם ישלחו לשם סיור. היא לקחה את המספר של ידידתי ואת המספר שלי.

"היא פיליפינית," הוספתי. "היא מדברת אנגלית." גם קצת עברית, אבל בשלב זה היא בקושי יכלה לחבר שתי מילים. ניסיתי להרגיע אותה, אבל למען האמת גם אני התחלתי לדאוג. שמעתי את הדפיקות שוב, הפעם יותר איטיות וכועסות: בום--  בום--  בום--  בום---  בום!!!

היא שוב יבבה, מאובנת מפחד. המשטרה בדרך, הבטחתי. קחי נשימה, תירגעי. הדלת נעולה, נכון? את לבד?

עם שותפה ושותף, מתחבאים בחדר השינה.

אולי מישהו המצוי בסכסוך עם החבר התורכי של אחת השותפות לדירה, חשבתי. ראיתי את התורכים בכמה מהמסיבות שם, וחלקם עשו רושם מסוכן. כל נווה שאנן רוחשת פוטנציאל לאלימות. זה מקום רווי מתח. מי יודע מה נמצא מצדה השני של הדלת?

זכרתי את הדלת: פלדה, אבל מנעול רגיל. הדפיקות פסקו. "הוא הלך?" שאלתי. "לא," היא לחשה. "הוא עומד שם. אני רואה את הצללית שלו."

"היא נעולה, נכון? אוקיי. אולי כדאי שאני ארד מהקו למקרה שהמשטרה תתקשר אליך," אמרתי.

ואז שעה ארוכה של ציפייה. מתח בבטן. פחדתי להתקשר, שמא הצלצול יאשר להוא שמחוץ לדלת שיש מישהו בתוך הדירה. ראיתי אותו פורץ פנימה, ורב עם מישהו בדירה, או אולי לא, אולי ישר תוקף אותה. ראיתי אותה נדקרת בבטן ומדממת, ואני בחיים לא אראה אותה שוב. בדמיוני לפורץ לא היה צבע ולא הייתה לו סיבה לעשות את מה שהוא עושה. היתה לו רק אלימות.

בסוף התקשרתי אליה בנשימה עצורה. היא אמרה שהשוטרים התקשרו אליה אבל שהיא לא הצליחה להסביר להם איך להגיע לדירה. עוד ציפייה, עוד בלבול, עוד דאגה. כשהתקשרתי בשנית והגעתי למשיבון, חשבתי על הגרוע ביותר.

בסביבות אחת בלילה שמעתי מה קרה.

זה היה שוטר ממחלק ההגירה. "שמן, כועס, משוגע," היא תיארה אותו. זה הוא ששעה ארוכה דפק בכוח בדלת בנווה שאנן, בלי להזדהות, בלי לומר דבר. בן זונה מטומטם.