אז מה שאני במקום כל כך טוב?

אז מה שהזוגיות מחייכת ומחבקת ומושלמת כבר זמן רב?

אז מה שבבטן גודלים לי חיים ואני הפעם יותר מתרגשת כי אני יודעת מה מצפה לי?

אז מה שיש לי עבודה שאני כל כך אוהבת?

אז מה שאני מרגישה שיש לי הכל ולא נשאר לי כלום לבקש?

אז מה?

אחד על אחד אני נהדרת, כשזה מעבר לזה אני מתכווצת וחוזרת להיות אותה ילדה עצובה וביישנית ומפוחדת. פוחדת.

כשזה מעבר לזה אני שוכחת כל מה שיש לי, שוכחת כמה השגתי וכמה טוב לי, וחוזרת להיות שום דבר, אויר. לפעמים נדמה לי שגם אם אצעק אף אחד לא ישמע. לפעמים, אני מבינה שזה רק בראש שלי ושזה פחד שאני צריכה לשחרר - לזרוק קיבינימט, כבר לא הולם אותי יותר. אבל זה נשאר בגדר הבנה. מה עושים עם זה? לא יודעת. איך זורקים את זה? אין לי מושג.

לפעמים אני תוהה מי מבין השתיים היא לא אמיתית? האישה הבטוחה בעצמה או הילדה הפחדנית?

נשבר לי.