כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    צמרמורת בגבעה

    109 תגובות   יום שישי , 3/9/10, 17:32

    צמרמורת בגבעה – סיפור קצר מאת אחאב בקר


    "יצאתי. תשתדלו לא להרוס את הבית, עד שאחזור".
    אריאלה יצאה לצעדה היומית שלה.  סגרה את שער ביתה  הדו - משפחתי מאחוריה, מקפידה לשמוע את נקישת המנעול הנסגר.
    "אימא!!!!!!!!!"
    "מה עכשיו?"  הסתובבה.
    "מתי את חוזרת?" שאל עמרי הקטן.
    "עוד שעה, למה?"
    "יומולדת של התאומים, את צריכה לקחת אותי לבאולינג, כל הכיתה מוזמנת".
    "בסדר, אחזור בזמן, או שאבקש מליאורה, שהיא תיקח ואני אחזיר".
    לבושה במכנסיים שחורים צמודים, וחולצת "לייקרה" תכולה והדוקה. הרכיבה את האזניות.
    "אימממאאאאאא!!!!!"
    "מה עכשיו ? "
    "הבטחת לקנות לי כדורגל חדש ולרשום אותי לג'ודו".
    "תגיד לי ? הכסף גדל על העצים? מה עם הכדור הישן? די כבר, אני יצאתי, תזכיר לי אחר כך".
    היטיבה האזניות על ראשה ונתנה למוזיקה הקצבית לשטוף אותה לאורך הדרך.
    הלכה במסלול הקבוע, ועלתה לגן "הגבעה".


    הגינה הציבורית הגדולה השתרעה על כיפת הגבעה הגבוהה, שבמרכז השכונה.  עצים גדולים הצלו על מתקניו של גן המשחקים, ועל הספסלים הפזורים סביב.
    את הגבעה הקיף, רחוב מעגלי ובשוליו, מסלול להולכי רגל.
    הצעדות היומיות היטיבו עם גזרתה. רזה , חיננית, גמישה ומלאת חיוניות. תלתליה השחורים, נאספו מכתפיה בקשת זהובה.
    מיקס השירים, שהכינה לה נועה, בתה הגדולה, בקע מתוך האם. פי. שלה. אריאלה התחברה בקלות לשירים של הצעירים, שגרמו לה להאיץ צעדיה ולעיתים גם לקפץ ולרקוד תוך כדי הליכה.
    הקיפה את גן הגבעה, וחצתה את הרחוב לצידו השני. 


    "משהו מוזר קורה".  חשבה בעת שירדה למטה דרך סמטת מדרגות חומות צרה.
    "ליאורה, מה שלומך? כן אני צועדת, תצטרפי אלי פעם ?  את לוקחת לבאולינג ואני מחזירה? נהדר, אל תשכחי, יש ועד הורים ביום א' ". החזירה את הסלולארי לנרתיק הצמוד למתניה.
    סמטת המדרגות החומות הובילה  אותה  אל הכביש החיצוני, שהקיף  את השכונה.
    הקפה אחת סביב המעגל החיצוני. וחזרה במעלה סמטת המדרגות  החמות לראש הגבעה. הקפה פנימית נוספת. ועצירה קטנה לשתייה בראש הגבעה.
    תחושה מוזרה, צמרמורת קלה אחזה בה. מישהו נועץ בה עיניים. הסתובבה לאחור ובחנה את הסביבה מבעד למשקפי השמש.
    ישב על הספסל שממול. חולצה לבנה נקייה ומכנסים אפורים. סנדלי עור לרגליו. נעץ בה עינים שחורות ובולטות. לא מצמץ ולא השפיל מבט.
    "אנחנו מכירים ? אפשר לעזור לך?" שאלה.
    הסתכל בה היטב, השפיל מבטו אל פיסת נייר שהחזיק בידו, ושוב הרים מבט. חייך ולא ענה. עיניו השחורות נצצו  מבעד למשקפי הראייה עבי המסגרת.
    "תימני משוגע, דומה קצת לאבא שלי, אותו הגיל בערך" חשבה לעצמה.
    ירדה לביתה בהליכה איטית, תוך שחרור וניעור הרגליים.
    זה המסלול שלה. חמישים דקות בכל פעם. כמעט שישה קילומטר של צעדה מהירה ומאומצת.


    נועה בתה,  קיבלה את פניה.
    "אימא, יש לי עבודה במדעים על מערכת השמש. אני צריכה להגיש מחר".
    "נועה מתוקה, עוד הפעם את נזכרת ברגע האחרון"?
    "קבעתי עם הילה החברה שלי, אבל מאתמול אנחנו לא מדברות"
    "טוב, טוב תתחילי לעבוד. אני מתקלחת , מביאה את עמרי מהיומולדת ואעזור לך. יהיה נחמד אם תתקדמי קצת בלעדי".
    "אבל רבתי עם הילה, מה היא תגיד?"
    "תעשי מה שאת רואה לנכון. שלא תבואי לי בשתיים עשרה בלילה עם בקשות והפתעות כי לא יהיה לך עם מי לדבר".


    הכינה לעצמה טוסט עם גבינה ועגבניות ונשכבה על הספה לראות החדשות.
    "אימא  קומי כבר.  נרדמת מול הטלויזייה, אני צריכה שתעזרי לי עם העבודה למחר" הדהד קולה של נועה.
    "מה!" התעוררה.
    "אפשר לגמור את הטוסט שלך?  השארת יותר מחצי.".
    "תאכלי חמודה, מה אני יכולה לעזור? " .
    " את הרוב כבר עשיתי, נשאר לי רק לבנות מודל של הכוכבים מסביב לשמש".
    "מה הילה מכינה?"
    "לא יודעת, אל תתחילי, רוצה קפה?".
    "לא, רק מים קרים. לכי תביאי קרטון מהמחסן, מחוגה, מספריים וטושים בכמה צבעים. עמרי נרדם?".
    "נרדם כמו מלאך".
    "אני צריכה גם שיפוד עץ קטן. תביאי מהמטבח בואי נעבוד יחד. ככה נסיים מהר".
    לאחר שלושים דקות של סימון, גזירה צביעה והדבקה התנוסס דגם של טבעות מקרטון המתארות את כוכבי הלכת מקיפים את השמש שבמרכז".
    "לילה טוב, יצא לנו יפה. כבר מאוחר".
    "אבא חוזר מחר ?".
    "כן, אני מקווה, מתי דיברתם?".
    "בתחילת השבוע"


    הסכינה כבר לחיות עם הנוכחות המוגבלת שלו.
    מאז שהם ביחד, שירת בתפקידי שדה בצבא ומיעט להגיע הביתה. לפני שנתיים יצא לפנסיה מוקדמת.
    "עכשיו הגיע הזמן שלנו להיות ביחד כמו משפחה נורמלית". חייך אליה יוסי, כשיצאו לטיול קיץ משפחתי באירופה.
    חלפה בדיוק שנה והוא  נשאב לעבודה בחברה ביטחונית הפעילה בחו"ל.
    "בצבא ראינו אותך כבר יותר" צחקו עליו הילדים כשחזר לחופשה.
    "אתם צודקים. אבל עבודה זה דבר חשוב. הציעו לי לנהל בית ספר פה בעיר ולא הרשיתם לי נכון?"
    "חשבתי שבין ניהול בית ספר בעיר שלנו ובין מה שאתה עושה עכשיו יש עוד כמה אפשרויות" לחשה אריאלה.
    "את צודקת. כמו תמיד. כזה אני. קשה לי בלי האקשן. לפחות אתם לא צריכים לסבול אותי כל הזמן. ".
    "וככה אתה לא צריך לסבול אותי " עקצה אריאלה.

    חזרה למיטתה והרהרה.
    "הגזים היוסי הזה. מה אני עושה איתו כל כך הרבה שנים. כמה אפשר להיות לבד. אוף אני מתגעגעת אליו, ואני רוצה עוד ילד". הפליגה במחשבות ונרדמה.


    "בוקר יום שישי, לקום! לקום!  השבוע עדיין לא נגמר, והיום אבא בא" הדליקה את  גלי צה"ל ונתנה למוזיקה למלא את הבית ולהתניע את היום.
    לאחר שהסיעה את הילדים יצאה לצעוד, חמושה ב- אם. פי. ובמשקפי שמש ססגוניים.
    כבר במעלה הרחוב הרגישה את העיניים המתבוננות בה.
    עורה השחום, הפך ל"ברווזי" ככל שטיפסה במדרגות.
    הרימה מבטה וראתה דמותו לבנת החולצה חומקת אל הספסל הקרוב.
    "סליחה? אתה רוצה ממני משהו?" הסירה את משקפי השמש ותקעה בו מבט חודר ואמיץ.
    זיכה אותה בחיוך ובמבט עיניים שחורות, חם ונוצץ  . מלווה את צעדיה עד שנעלמה מסביב לכיפת הגבעה.

    "מוזר מאד" חשבה לעצמה והאיצה צעדיה.
    הזיעה הטובה שטפה את גופה. שוב ושוב חלפה על פניו במסלולה הקבוע. בכל פעם הקפידה להסתכל ישר לתוך עיניו, מבחינה בארשת פניו המוקסמת ממנה.
    לפני שירדה מהגבעה בפעם האחרונה נעצרה במרחק של חמישה צעדים ממנו.
    מבטיהם הצטלבו וקפאו למשך מספר שניות.
    "מי אתה ?"
    גבו כפוף מעט, האהיל בידו על עיניו מאור השמש שזרחה בגבה.
    הסתובב והתרחק לאיטו לצידה השני של הגבעה.
    "תתרחק ממני, משוגע" הצליפה בו בקולה, ופנתה ללכת.
    שוב סמר עורה בתגובה למבטים הנעוצים בגבה.
    "מה עכשיו?" הסתובבה בבת אחת.
    גבו מופנה אליה, התרחק בצליעה קלה ואיטית, נסוג מבויש. גופו התנודד כמו לולב מצד לצד.
    ארבעה זוגות עיניים משתאות נתלו בה מתוך ארגז החול שבמרכז גינת המשחקים.
    שתי אמהות צעירות שיחקו בארגז החול יחד עם הפעוטות שלהן. כשהבחינה בהן השפילו מבט . הסגירו אותן הפעוטות המוקסמים שהמשיכו לנעוץ בה עיניים ולחייך.

    "על מה אתן מסתכלות?"

    "סליחה, לא התכוונו להרגיז אותך. אתם פשוט דומים מאד, נראה כאילו אתם קרובים".

    "אנחנו לא. סתם נודניק מבוגר, שמסתכל עלי בהליכה."
    "יופי של הצגה נתתי להן" סיננה והתרחקה במהירות מראש הגבעה.

     

     
    "אז מה ? איך הגיבה המורה לדגם שבנינו?" התעניינה.
    "מצוין. רק אני ועוד שתי בנות הגשנו. היא אמרה לכולם שהדגם שלנו מאד יפה ולרמה הזו היא מצפה מכולם".
    "אחר הצהריים אני נוסעת להביא את אבא משדה התעופה, רוצה לבוא?"
    "אולי. הוא לא מגיע עם מונית?".
    "בא לי להפתיע אותו הפעם. הטיסה נוחתת בארבע וחצי. אם לא יהיה עיכוב נאכל ארוחת שישי בבית. תעזרי לי להכין את האוכל ?"
    "אולי, מה בתכנית?"
    "סלט חסה עם גרגרי רימון, מרק פטריות מוקרם, עוף עם תפוחי אדמה, חציל בטחינה ואני מתלבטת איזו עוגה להכין. יש לך רעיון?".

    "בשביל מה גדלת בבית תימני? כדי שנאכל כמו אשכנזים?" צחקה נועה.

    "אבא אוהב עוגות שוקולד". הוסיפה.

    "ועמרי מת על עוגת תותים בקצפת, אז ?"
    "נכין גם וגם, אני עוזרת לך"


    הטיסה כבר נחתה. כשהמתינו לאבא יוסי, באולם הנוסעים הנכנסים, חשמלה אותה הצמרמורת. שערות דקות חסרות צבע סמרו בכל מקום על גופה.
    התיישבה על ספסל כדי לנוח וראתה אותו מחייך אליה מקצה האולם. הישיר אליה מבט ונעץ בה את עיניו השחורות הנוצצות.
    "אני לא מאמינה, מזל שהילדים עסוקים מול החלון. מה הוא עושה  פה עכשיו?"
    לרגע שקלה לגשת אליו, אבל הילדים משכו אותה לנקודת היציאה מהמכס.
    מאוחר בלילה בשוך סערת המפגש במיטתם הרחבה, התבוננה ביוסי שנרדם מחייך.
    "מחר אשתף אותו בסיפור המוזר הזה" החליטה.


    התעוררה מוקדם לצעדת בוקר שבת. בטח תספיק לחזור לפני שיתעוררו.
    מיהרה ל"גבעה" וכבר בתחילת העלייה התחילו צמרמורות וזרמים לשטוף את כל גופה.
    "מי אתה ?" שאלה את האיש המסתורי, שחיכה לה , ישוב על הספסל בראש הגבעה.
    "דב בן יוסף". ענה בקול גבוה וחורק.
    "דב בן יוסף? תקשיב דב בן יוסף. אני יודעת שאין חוק נגד לטישת עיניים על אישה בת ארבעים , שצועדת במסלול היומי שלה. אבל תסביר לי בבקשה, מה כל כך מעניין בי?"
    "שבי בבקשה, אני לא רואה אותך, השמש מולי".
    "נו אז?" התיישבה בקצה המרוחק של הספסל.
    "תרשי לי להציג עצמי, שמי  דב, דב בן יוסף ואני בן שישים וחמש בערך. את לא מכירה אותי אבל אם יש לך רגע זמן , אני אסביר לך מה העניין. זה לא מה שאת חושבת".  פניו האדימו למרות עורו הכהה .
    "מה אני חושבת? אני לא יודעת מה לחשוב".
    "לפני כמה שבועות אני ואשתי עברנו לגור פה בשכונה, ליד הילדים. מידי פעם אני יושב פה בגן הגבעה לשאוף אויר ולתפוס שמש. בכל פעם שאת עוברת יש לי צמרמורת בגוף. את תימנייה?".
    "כן, משני הצדדים, מה זה חשוב? מה עשית בשדה התעופה?"
    "באתי לקחת את אשתי שנחתה בחזרה מטיול מאורגן עם חברות באיטליה".
    "נו באמת, קשה לי להאמין". כיווצה גבותיה.
    "את מכירה את סיפור "ילדי תימן החטופים? אני אחד מהילדים ש"אומצו". כשגדלתי ידעתי שאני מאומץ אבל לא מעולם לא גילו לי את סוד האימוץ. אף פעם לא ידעתי מי ההורים הביולוגים שלי.
    כשהתפוצצה פרשת "ילדי תימן החטופים" הבנתי, שיש סיכוי שאני קשור לזה.  נכנס בי חיידק לגלות מי היו ההורים שלי. היו אנשים טובים שעזרו לי. אחרי כמה חדשים של חיפושים התברר כי  הם עלו ביחד איתי מתימן על כנפי נשרים. גרנו במעברת עין שמר. שם בעצם "נחטפתי". שניהם מתו צעירים לפני שהספיקו להביא עוד ילדים. זה הסיפור".

    "באמת מרגש וכואב. אבל איך זה בדיוק קשור אלי? אני תימנייה , אבל גדלתי בתקופה אחרת. ההורים שלי נולדו בארץ והכרתי היטב את הסבים והסבתות שלי".
    "האיש שהכיר את הורי, נתן לי תמונה שלהם. תסתכלי". שלף את ארנקו והוציא ממנו בזהירות תמונה מצולמת בשחור לבן.
    התבוננה בתמונה בעיון.
    זו הייתה גלוית דואר שצלמים נהגו להפיק לפני שנים רבות. בצד האחד נרשמו פרטי הנמען. ובצד המצולם עמדו יד ביד, גבר ואישה צעירים מתבוננים אל המצלמה, לבושים בגדים מסורתיים חגיגיים. שערה השחור של האישה נאסף בקשת. ברקע נראו נופי ארץ ישראל מצוירים, ובראש התמונה כתובת לבנה, "לשנה טובה תיכתבו".
    אריאלה לא יכלה להחמיץ את הדמיון המדהים שבינה לבין האישה שבתמונה. 


    הרימה את ראשה אל דב בן יוסף המחייך בעיניים נוצצות. 

     

    "באמת הפתעת אותי, על זה לא יכלתי לחשוב. כמה שאני והיא דומות" .

     "את מבינה"?

     "בטח מבינה, התגעגעת לאימא".

     "כמו כל ילד".

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (109)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/2/13 21:13:
      מדהים ומרגש :)
        6/2/12 23:18:
      אלה בדיוק החיים ויש את ההפתעה הזאת מהעבר שעושה שמות והופכת קרביים.
      וואו! התחלתי לקרוא כמה שורות במשרד ופשוט זה שאב אותי. כל הכבוד.
        2/12/10 22:18:
      אז בסוף הם אחים או סתם דמיון?
      יפה, אהבתי, מרתק. חג שמח.
        12/11/10 09:00:
      כל כך אותנטי,
      ארץ ישראלי
      ומצמרר נוסף לכל.
      אין כוכבים פה בקפה.
      ( עם כל הרצון הטוב)
        27/9/10 23:09:
      כותב יפה, סיפור מהחיים עם סוף מפתיע
        27/9/10 21:19:
      נהדר. כתוב היטב, בעברית משובחת. ד"ש מסידני.
        24/9/10 06:55:

      אבא אוהב עוגת שוקולד...

       

      ועומרי עוגת תותים....

       

      אמ... מעניין להכין שתי עוגות שונות או שתיים באחת...:-)

       

       

      כתוב מקסים ומרתק.

       

        23/9/10 13:05:
      חזק ומפתיע.יפה אתה כותב .חג שמח
        23/9/10 06:08:
      סיפור מקסים!
      בעיקר סופו... כמו מרקו - "כולם רוצים לאמא"...
        20/9/10 08:45:
      כתיבה מיוחדת כתמיד
      צרופה בשפה עשירה
      ועונג לקרוא בך
      שואו, חטפתי עור ברווז....:)
        17/9/10 19:11:
      ספור מקסים ,שנה טובה לך,,
        13/9/10 20:43:
      כתיבה מרשימה מאוד ומרגשת בעוצמות, אין אלו סופרלטיבים, אלו הן עובדה הבאה לא רק להחמיא אלא בעיקר לשבח.
      תודה
        13/9/10 16:54:

      אחאב יקר,

      סיפור מאוד מרגש

      כתוב נפלא קראתי בשקיקה.

      תודה ושנה נהדרת מלאה ביצירה.

      גרטה*

        11/9/10 11:58:
      שנה טובה
      מלאה יצירה
      משרית
        10/9/10 11:14:
      איזה סיפור נפלא, אחאב, קראתי בנשימה אחת!
        10/9/10 10:54:
      איזה סיפור מהמם אחאב. אני שוקעת בסיפורים שלך בלי להרגיש ומתעוררת בסופם למציאות...זה קורה לעיתים רחוקות ולכן אני מעריצה את מילותיך!!!
      תודה
      מירי
        10/9/10 10:22:

      תמיד כשאני קורא את הסיפורים שלך,

      אני מנסה לנחש מה תהיה שורת המחץ בסוף הסיפור.

      אני יודע שהיא תגיע ומשחק עם עצמי משחק קטן -

      האם המחשבות שלי יקלעו לפאנץ' אליו התכוונת.

      והכיף הוא שאני אף פעם לא קולע.

      אתה תמיד מפתיע. וגם הפעם.

      אז... תודה על עוד סיפור נעים ומרגש,

      ובהזדמנות זו - שנה טובה שתהיה.

        9/9/10 17:51:
      מצמרר

      סיפור ילדי-תימן כמוהו כאות-קין על החברה בישראל

      ולשנה הבאה
      המשך להתכתב
        9/9/10 15:56:
      כרגיל, מרתק ומפתיע!
      שנה טובה!
      סמדר
        9/9/10 15:43:
      יפה!
        8/9/10 09:47:
      אחאב, סיפור כתוב טוב ואיזה סוף מפתיע!
      תודה לך, שנה נהדרת שתהיה לך ו*
      לאה
        8/9/10 01:31:
      סיפור מרתק..כמו שרק אחאב יודע לכתוב.

      חג שמח.

      ***********
        7/9/10 19:45:
      אם שיפצת את הסוף , אין לי מה להוסיף.
      סיפור עם טוויסט. נהניתי.
      שנה טובה
        7/9/10 17:58:

      ספור מעניין, כתוב בטעם וברגש.

      אהבתי

      שנה טובה :-)

      *

        7/9/10 08:44:
      ילדי תימן
      עוד פצצת מצרר מראשית ימי שיבת ציון.
      יפה
      תודה
      סוקראטס
        7/9/10 08:26:

       געגועים

      חיוך

      יפה, אחאב, בלילה, כוכב, שנה טובה,
        6/9/10 19:45:
      כתבת בצורה נפלאה ,רהוטה, קריאה עם טעם להמשיך עוד ועוד בצורה מעורת ביותר
      הבאת מצב אפשרי לאור התקופה שבה נחטפו ילדים תימניים, וכבר למדנו שאין מקריות בחיים והכל אפשרי
      שנה טובה וחג שמח
        6/9/10 15:12:
      צמרמורת בגופי...
      כתיבתך מדהימה ומרתקת.
      ממש אהבתי,
      שנה טובה
        6/9/10 14:39:
      תודה לך המלך אחאב על פנטזיה בדיונית או לא...? דברים מעניינים קרו בארץ הזאת בתקופות שעולים חדשים קיבלו בהשלמה ובחריקת שיניים את ההכתבה של השלטון ההוא עם תחושת הצדק ההיסטורי וחזון האבות של מקימי המדינה.

      נו טוב, היום אם היה מצב הפוך, והיו לוקחים יתומה רוסייה ומחברים אותה עם משפחה תימנית... רגע היה דבר כזה לא? היה, בטח היה.
      מסכנה גאולה עמיר... אימא של יגאל. איך אכלה אותה. עכשיו יש לה שתי כלות רוסיות...
      שנה טובה.
        5/9/10 21:46:

      שלום אחאב

       

      אהבתי את סיפורך!!

      שנה נפלאה ומלאת סיפורים

       

      נירה

        5/9/10 21:26:
      הערותיכם על הסוף ה"מאולץ" נפלו על אוזן קשבת.
      בישלתי את זה עוד טיפה ועכשיו זה טוב יותר (לדעתי)
      תודה לכל המעירים והמעירות.....זה לא פחות חשוב מלפרגן ולככב.
      שנה טובה לכל מי שקרא ויקרא את הסיפור ולכל קהילת הקפה.
      אחאב
        5/9/10 18:33:
      סיפור חביב עם סוף "מפתיע".
      בעיניי הסוף מתחבר בצורה קצת טעונת שיפור...
      אבל הרעיון יפה והסיפור קריא ביותר ומאוד "ישראלי"...
        5/9/10 17:57:
      יפה

      שנה טובה.
        5/9/10 17:53:
      נחמד. הסוף קצת צפוי. יש לך בעייה רצינית עם סימני פיסוק שלא במקומם שחותכים את המשפטים בלי שום הגיון.
      דוגמא לפיסוק הנכון של משפטים אחדים:
      יצאתי. תשתדלו לא להרוס את הבית עד שאחזור.
      אריאלה יצאה לצעדה היומית שלה וסגרה את שער הבית מאחוריה, מקפידה לשמוע...
      יומולדת של התאומים. את צריכה...
      לבושה במכנסיים שחורים וחולצת לייקרה צמודה, הרכיבה את האוזניות על אוזניה.(כתוב בידיה. זה לא מובן.)
        5/9/10 17:17:
      סיפור נחמד מאוד
        5/9/10 15:41:
      יפה אחאב
      אהבתי. מרגש ומעניין וכתוב בחינניות רבה
        5/9/10 13:29:
      סיפור נפלא

      צר לי אולם סל כוכבי ריק

      שנה נפלאה
      נירה
        5/9/10 12:53:
      חביב ומרגש

      שוקי
        5/9/10 11:28:
      אחאב היקר,
      ריתקת אותי בסיפור יפיפה.
      ***
        5/9/10 06:28:
      נהניתי לקרוא
      שנה טובה
        5/9/10 01:54:
      תודה לך על הסיפור הנפלא והמרתק
      שנה טובה ומתוקה
      אלין******
      *
      כתיבה זורמת, מרתקת.

      שנה טובה
        4/9/10 23:03:
      מרתק . תודה . ושנה טובה (: *
        4/9/10 22:53:
      תודה על עוד סיפור מרתק.
      אזלו כל כוכבי...
        4/9/10 22:15:
      כתוב בצורה יפה ומרתקת... נסחפתי לסיפור בקלות
        4/9/10 20:43:
      בטח מבינה:)
      אמנם מעדה אחרת , אבל אני דור שני לגעגועים..

      צמרמורת בגב....
      שתהיה שנת יצירה
      חג שמח
      דני
        4/9/10 20:34:


      מרתק,
      מצמרר ומרגש..
      במיוחד לקראת סוף הסיפור..
      אוהבת את הסיפורים שאתה מביא.

      שבוע טוב,
      שנה טובה,וחג שמייח !
        4/9/10 20:09:
      מקסים.......
        4/9/10 19:01:

      אחאב

      קראתי בשקיקה

      מסופר נהדר...

      צמרמורת אחזה בי בסוף הסיפור...

      שנה נהדרת לך ולמשפחה*

      מהדס.

        4/9/10 18:00:
      כרגיל, סיפור מרתק המשלב פן בהיסוריה הארץישראלית.
      בני
        4/9/10 16:28:

      כתוב שוטף ומרתק
      אתה בהחלט יודע לבנות סיפור מותח
      שאין להניח עד הסוף

      תודה ידידי
      ושנה ברוכה
      לאה
        4/9/10 16:19:

      רומנטיקה לא תצא ממך, כבר הבנתי...אבל ריגושים וצמרמורות -אין לך מתחרים!

      שתהיה לך שנה מרגשת...כמו הכתיבה שלך!

      *

      אלומה

        4/9/10 15:27:
      מרגישה כמו כמו דב בן יוסף על הספסל ואני מתבוננת על הכתיבה שלך ועל הסיפור שלך, כאילו הוא בן משפחה, משהו שם אינטימי, מוכר, מחמם את הלב. תודה לך ושבת נפלאה !
      נ.ב. - גם נהייתי מאד רעבה תוך קריאת הפוסט...(אני רצה לחדר כושר כדי לא לאכול מעוגת השוקולד שאפיתי אתמול למשפחתי)
        4/9/10 14:28:
      אחאב הצלחת להתל במנוע הקריאה האוטומטי שלי מספר פעמים. הלכתי בעקבות הכאילו רמזים שלך להמון פינות וחזרתי כלעומת שבאתי. יופי של ספור ויופי של מספר.שנה מצוינת
        4/9/10 14:17:
      הסוף מפתיע ומדהים. כתוב היטב.
        4/9/10 13:46:
      כדברי קודמתי...נהניתי לקרוא את הסיפור הקצר

      שנה טובה
      דורית
      נהניתי לקרוא
      המון תודה
      בת חן
        4/9/10 13:12:
      סיפור מקסים.
      הפתעה כמו תמיד.
      אגב, לא מפתיע שגבר שלא חי בבית כל כך הרבה שנים ימשיך לחפש עיסוק שירחיק אותו מהבית גם אחרי שיש לו אפשרות לבחור אחרת.
        4/9/10 12:52:
      נהדר.
      תודה.
      ואוו סיפור ממש על גבול המותחנות שמשלב פיסת חיים עם קשר ישיר להסטוריה שלנו, לא מצוץ מהאצבע ובעל סיכויים רבים להיות אמיתית
      אני לא מאמינה
      כל כך יפה הגשת את הספור כתו ב בטעם בשפה ברורה פשוטה ולא יומרנית, אין סיבוכים בהבנת הניקרא אצלי
      נהניתי ונסחפתי עד הפסיק האחרון
      תודה לך איש יקר
      אני

      שיהיה לך סופשבוע נפלא
        4/9/10 12:03:
      סיפור יפה ומרגש, יושב על פלטפורמה אותנטית.
      שנה טובה וחג שמח.
        4/9/10 11:51:
      אהבתי...

      שנה טובה!
        4/9/10 11:15:

      נהנתי לקרוא את הסיפור ...

      אתה מצליח לתאר את הדמויות נפלא עד כדי כך שאני רואה אותן מולי ...

      לסיפור הזה , הרגשתי , שקיימת אפשרות לסוף אחר... ו

      אכן כל אחד יכול מכאן להמשיך ולנסות לדמיין לו ,,באם הוא רוצה ,דרכים נוספות להמשיך את הסיפור .

      וזהו יתרונך הגדול , בעצם העובדה ,שכל הקורא אותך נשאב לעולם דמיונך ...

       

       תודה א ח א ב

       

      חג שמח :)

       

        4/9/10 11:04:
      מצויין! שנה טובה!
        4/9/10 10:55:
      מרתק
        4/9/10 10:47:

      שני סיפורים משולבים.

      משפחה "נורמטיבית" עם בעיות כאילו שיגרתיות ומפגש עם בעיות של משפחה פגועה עם ההסטוריה שלה.

      הסיפור השני לא מהוה סיום לראשון שנשאר פתוח עם הבעיות של המשפחה.

       הראשון מהוה רקע לאירוע המפגש שמציג בעיה הסטורית של אותם ילדי תימן.

      את שניהם חיברת בכישרון רב לסיפור אחד מרתק.

      שבת שלום ושנה טובה,

      רמי

       

        4/9/10 10:22:
      קראתי את הסיפור, נחמד מאוד.
      חיכיתי להפתעה של הסוף. דימיינתי שהזקן הוא אביה האמיתי.
      הופתעתי
      יופי של סיפור
      נהניתי לקרא ורותקתי לכל מילה.
      *
        4/9/10 10:11:
      אני דווקא אהבתי
      אחאב,
      לטעמי הדיאלוגים ארוכים בהתחלה, המתח נשמר. הזכיר לי סיפור שלי שנקרא "פרנויה לילית", אך ההפתעה הייתה אצלך סיפור ילדי תימן החטופים. נגיעה במציאות חיינו. צלקת היסטורית שנתת לה חיים במציאות החברתית של ישראל בשנת 2010 *סיפור מרגש ונוגע
        4/9/10 09:55:
      וואי...ממש מרגש. איזה סיפור. ואייך שאתה כותב...שואב אותי לתוך הסצנה לכל פרטיה... מקסים מקסים!
      שנה טובה מלאה ביצירתיות וכתיבה להנאת הציבור :)
        4/9/10 09:36:
      יפה הסיפור!
        4/9/10 09:35:

      אחאב,קראתי התרגשתי
      ולך כיכבתי.
      תודה על הסיפורים היפים
      והמרתקים
      צחיתוש
        4/9/10 09:22:


      יפה.

      רותי.
        4/9/10 07:49:
      מרתק. אהבתי את הדמויות.
      אבל מה נסגר עם הבעל הזה?
        4/9/10 07:18:
      סיפור מעניין ורגיש וכתוב היטב
        4/9/10 07:15:
      סיפור מקסים, כתוב בצורה מעוררת עניין לכל אורכו.
      והאמת, כולם זקוקים לאמא ((-:
        4/9/10 07:11:
      אשוב עם כוכב, לעת זריחה, ועם זמן לקריאה יותר מעמיקה. תמיד נהנית לקרוא את יצירותיך.
        4/9/10 06:48:
      מעניין וסוחף!!
      שנה טובה!!
        4/9/10 06:18:
      נהניתי מאוד לקרוא. אתה מספר מעולה.יוצר מתח וסיפור העשוי ביד אומן.
      תודה ידידי
        4/9/10 05:26:
      צמרמורת...
        4/9/10 04:49:
      סיפור מרגש בהחלט וכתוב נפלא
      מוכיח גם שלא חשוב בני כמה אנו - תמיד אנו רוצים וצריכים את אמא.

      נהנתי לקרא ***

        4/9/10 00:47:
      מיוחד ומרגש...
        4/9/10 00:19:
      אהבתי! נוגע ללב, עם מרכיבים מן היומיום האנושי ביותר...
      תודה, אחאב, שתהיה גם השנה החדשה מלאה ביצירה של סיפורים מקסימים כאלו... !
      ולי לא אזלו. קבל אחד לפני בוא השנה החדשה.

      יופי של סיפור.
        3/9/10 22:57:
      סיפור מרתק, יש מקור מציאותי?*
        3/9/10 22:46:
      חייכתי בעניניים נוצצות. תודה (-:
        3/9/10 22:31:
      סיפור יפיפה ,תודה לך
        3/9/10 20:41:
      סיפור שמתחיל עם מתח
      ומסתיים בהתרגשות רבה
      תודה
      שבת שלום
      דבי
        3/9/10 20:39:

      ובי עברה צמרמורת של מתח והתרגשות (-:

      תודה חברי היקר, קראתי את הסיפור שלך בשקיקה

      והסוף ממש מפתיע

      כתיבתך מרתקת

      * כוכב אהבה ממני

      שנה טובה ומאושרת לך, אחאב  חברי היקר ולכל יקיריך

      חיה

      http://www.Bong.co.il/images/651466372910.JPG

        3/9/10 20:29:
      מעטים המקרים המרגשים אבל קיימים
      מאמינה שהם קיימים
      גם אם לפעמים לא נשמעים כמציאותיים
        3/9/10 19:40:
      אזלו כוכביי לסיפור שראוי לכוכבים רבים.
        3/9/10 19:15:

      שובה לב, אכן - פרשה עגומה שהשאירה הרבה לבבות מפרפרים,

      "אולי זו היא, השלישית מימין, השכנה, האחות בקופ"ח,..."

      תמיד, בכל מקום בעולם, ישאל ילד בלתי מסופק אם הוא לא 'טעות',

      אם לא התגלגל למשפחה שלו במקרה, אם הוא אכן שם 'בזכות',

      זו כנראה עוד מדרגה בנתיב חיפוש הזהות הבוגרת, מעין צורך באישור,

      רובם יגלו ויאוששו וייתרצו ויניחו וימשיכו להתבגר בהשלמה ובשלווה,

      מיעוטם יגלו מעבר למדרגה ההיא תיבת הפתעות - טובה או רעה,

      ובודדים יישארו לעד בתהייה ובשאלות  ... ויזדקנו צולעים אל אופק אטום.

      קשה, חבל, כתוב יפה. תודה.

        3/9/10 19:02:
      אין ספק שריתקת אותי שוב למסך.
      אבל ציפתי לסוף אחר.
      מודה.
      שבת שלום ולשנה טובה תיכתבו :-)
        3/9/10 18:51:

      הייתי מצפה ליותר רגישות בסוף.

      לו אני אריאלה, הייתי מוותרת הפעם על "חייבת לצעוד עוד קצת" ומתיישבת ליד האיש בעל הכמיהה העזה לקשר, ולו עקיף, עם בת לעדה של הוריו, מה גם שעמדה על הדמיון התמוה בינה לבין אימו שבתמונה...

      אם היא כזאת, לא פלא שבן זוגה מחפש ג'ובים תובעניים במרחקים...:-)

       

        3/9/10 18:51:
      כתיבה מרתקת וסוחפת..
      אהבתי מאד.
        3/9/10 18:30:
      והדמעות זלגו מעצמן....

      אוהבת לקרוא אותך...
        3/9/10 18:27:
      הסיפור על ילדי תימן הנעלמים הוא כתם בחברה שלנו..
      אך סיפורך נעים לקריאה.
      שבת שלום.
        3/9/10 18:16:
      מאד נוגע ללב.
      עד היום יש אנשים שלא יודעים מי הוריהם
      ומבוגרים המשוכנעים בחטיפת ילדיהם....
      תודה
        3/9/10 18:11:

      כתיבתך מרתקת אותי בכל

      פעם ומשאירה בי טעם של עוד

      יש בכתיבתך את המתכון המנצח

      בדמויות שובות ונוגעות.

      אהבתי מאד.

      תודה על רגעי האיכות שאתה

      מביא אלי...

      ענוג היה לי לבקרך.

      שנה נפלאה ופוריה.

       

       
       ''
        3/9/10 18:05:
      כוכב
      נהדר אהבתי
      שבת מבורכת
        3/9/10 18:04:
      נפלא.
      אוהבת את הקשרים בין הדמויות בסיפורייך.
        3/9/10 17:57:
      תודה :)
        3/9/10 17:49:
      אחאב -

      מקסים לא יכולתי לעזוב לשניה את הסיפור
      תודה ושבת נפלאה


      אשוב
        3/9/10 17:43:
      מענין ביותר.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל