הרוכלים בגעגועים:

נדמה לי שסוף סוף מצאתי משהו שיגדיר את עיסוקי. אם הייתי מצוי בחברה אינדיאנית אז הדבר היה יכול להיות מקובל. בשתי מילים הייתי מגדיר זאת "הרוכל בגעגועים".

לפני שנים היה בבעלותי סטודיו לצילום, ובין השאר הבאתי לסטודיו בגדים של פעם וגם איבזרים.

למשל, פומית, שמשיה, כריות, כובעים, אביזרי לבוש, חגורות, כפפות, צווארונים ועוד.

קראתי לזה בזמנו צילומים נוסטלגים. היום אני מגדיר נוסטלגיה בראייה רחבה יותר. מה שמעורר בנו נוסטלגיה בקלות יתרה הם תצלומים ישנים, בעיקר בשחור לבן, כמו סרטי קולנוע שהיו בשחור לבן פעם. לנוסטלגיה יש שני היבטים, מצד אחד שנכנסים לאווירה מקבלים צביטה בלב, מצד שני יש געגוע למשהו שהיה ואינו עוד או משהו שקיים עכשיו אך לא יהיה עוד. אנחנו הצלמים מסתובבים כרוכלים בשוק (אתרי האיטנרנט) ומכריזים על מרכולתנו, בתמורה לעורר געגועים בלב הצופים. אם פעם רוכל נחשב כמניפולטור שבא ל"עבוד" על הלקוח, הכל במטרה להוציא את כספו, מניפולציה הפעם היא על לבו של הלקוח לא על כספו, אך בניגוד לרוכל של אז, הלקוח מקבל את התמורה. קשה לאמוד זאת בכסף, אבל הייתי נותן הרבה כדי לראות מבפנים את הצריף שסבא בנה. לעומת זאת אני בר מזל שלפני למעלה משלושים שנה צילמתי את הרפת שהייתה בכפר מלל, וסבי עומד מול החלון, שלא נראה בצילום, רק האור שבוקע ממנו, מאיר את פני סבי ואת הקרשים שבחר להתעסק איתם. התמונה מספרת הרבה, קירות הבטון החשופים והאפורים. מאחורי סבי נשען חרמש חלוד על הקיר, שבימים טובים יותר סבתי הייתה בעזרתו קוצרת עשב תלתן. על הרצפה מונח שק מלט עם כתובת צמנט ובתוכו מלט שהתקשה מזה שנים. לידו מונח ארגז עץ המכיל חרסים שבורים מגגות של רעפים. לחפצים יש משמעות רבה ביצירת רגשות והעלאת זכרונות מסבא. אני זוכר, למשל, שלסבי היו שבעה מקצועות, שבהם קבועים סכינים ברוחבים שונים, בהם היה מגלף את הקרשים הגולמיים. לאחר מות סבי עברה הירושה יחד עם המקצועות לדודי. לימים ביקשתי לשאול ממנו את המקצועות רק לצורך צילום, אך הוא סרב. לאחר מספר חודשים שדודי נפטר, ביקשתי מדודתי את המקצועות והיא ענתה "איזה מקצועות? הוא זרק אותם ממזמן". זאת הייתה ההיתקלות האנטינוסטלגית ביותר שידעתי מעודי.

מסבתי יש לי מעט תמונות. בשתי תמונות היא נמצאת בחדרה, שהיה גם חדר הקריאה שלה. החדר בחזותו היה סגפני. שני קירות היו מכוסים בארונות ולא הייתה תמונה אחת על אף קיר. רק ערימה קטנה של ספרים של "עם עובד" בכריכה רכה, המונחים על ארונית ליד המיטה, הוסיפו קצת צבע לסביבה. אני לא יודע גם כמה הייתי נותן בשביל לעלות לעליית הגג ולמצוא את הדברים שהיו פעם, אני אפילו לא זוכר מה. לפעמים אני חולם שאני גמיש וקל תנועה כמו שהייתי ילד, ואז במין אקרובטיקה אני מגיע לעליית הגג ושם נפסק החלום ועובר למקום אחר. אמי סיפרה לי פעם שלסבא היו מחברות בעליית הגג. ה"שריטה" שלי היא שאני אמצא יום אחד את המחברות. הבית עוד קיים ובטח גם עליית הגג, ואני לא בטוח שמישהו פתח את דלת עליית הגג מאז מותו של סבא. על מנת להגשים רצון זה צריך לעבור מכשול לא קטן, צריך להסביר לבת דודתי, שהיא בעלת המקום, מה פרץ הנוסטלגיה הזה פתאום. היא בוודאי תסתכל עליי כמשוגע. את כל זאת אני מספר לכם בעקבות תמונה אחת שצילמתי לפני שלושים וחמש שנה.

"שריטה" אחרת יש לי, להתבונן שעות בתמונות של צלמים מהעבר, כמו, דורותאיה לאנג שהייתה אחת מהצלמות שצילמו את ההגירה הגדולה בארצות הברית בשנת 1936 מטעם אוניברסיטת קולומביה שבה היא למדה. התכנית נקראה "היישוב מחדש" של הנשיא רוזלוולט, והיא הביאה לשינוי מהותי בחברה בארצות הברית. בצילומיה היא עברה אלפי קילומטרים ועשרות אלפי נגטיבים. התמונות שלה הוצגו בתערוכת "משפחת האדם", כאשר תמונה אחת שלה נבחרה על ידי דיקן של אוניברסיטת קולומביה, שניהל את הפרויקט, מתוך מאות אלפי צילומים של כל הצלמים. הייתה תמונה אחת מתוך שש תמונות שבה מצולמת אם מהגרת בדרך לקליפורניה ושני ילדיה הקטנים מתרפקים על כתפיה. האישה מניחה את אצבעות ידה על סנטרה, מצחה חרוש קמטים ומבטה ישיר ואינה נכנעת לפגעי הזמן והתקופה. אהבתי גם מאוד את הצילומים של דיאן ארבוז שצילמה פריקים ברחבי ארצות הברית. צילומיה גם ישירים, כביכול לא מתוחכמים, אך מאוד רגישים. בקטע של הרגישות היא נכנסה לזה יותר מידי עמוק, וזה מה שהביא למותה בסוף כשהתאבדה בגיל 48.

מי שהלך הכי רחוק עם נושא החלומות בגעגועים זה הסיפור של ינסן, שנקרא "השיגיונות והחלומות בסיפור של גראדיווה", שבו מסופר על אריכאולוג צעיר, נורבוט האנולד שמו. הוא מצא בבית מסחר עתיקות ברומא תמונת תבליט, ולבו נמשך כל כך אחר החפץ, ששמח מאוד כאשר ניתן לו לקבל יציקת גבס ממנו. עכשיו יכול האיש לתלות את ההעתק בחדרו שבעיר אוניברסיטאית בגרמניה ולהתעמק בתמונה. הייתה זו צורת נערה, צעירה מתבגרת בהילוכה. כף ידה מפשילה את שולי שמלתה, כך שחושפת את רגליה המסונדלות. רגל אחת נסמכת על הקרקע, השניה מוגבהת מעט לפסיעה ונוגעת בבהונות בלבד בקרקע. הילוכה של הנערה מקסים ובלתי שכיח, והוא כנראה שעורר בזמנו את דעתו של האמן. מקץ כל הדורות הרבים שחלפו מאז נוצרה התמונה, שובה דריכת רגל זו את עינו של הצופה.

שנה טובה לכל הגולשים

בידידות אשר גיבל