שנהיה לראש ולא לזנב..

page id : 9

TheMarker Cafeקוכליאהקוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלולשנהיה לראש ולא לזנב..

ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café

כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.

ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.

אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי

קוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלול

נולדתי חירשת. כל חיי הרכבתי מכשירי שמיעה והייתי תלויה כמעט לחלוטין בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור. עם השנים הידרדרה שמיעתי עד לאובדנה המוחלט בגיל 36. אובדן השמיעה לווה בסחרחורות וטינטונים קשים. לפתע מצאתי את עצמי קרוב לשנה שלמה כשאני חירשת לחלוטין. מנותקת.. בבועה משלי.
על פניו החיים נמשכו כרגיל, אבל בפנים, סבלתי בשקט.
באוגוסט 2008, קיבלתי מתנה מופלאה - שתל קוכליארי, שהעניקה לי שמיעה מחדש. שמיעה מדהימה שלא תיארתי לעצמי שאזכה בה אי פעם, שמיעה שמאפשרת לי להנות מקולות וצלילים שאת חלקם לא שמעתי לפני כן מעולם, ואת אלו המוכרים אני שומעת עכשיו באיכות שלא הכרתי קודם לכן! מתנה מופלאה זו שינתה את חיי לאין ערוך! פשוט אי אפשר לתאר את גודל המהפך שחוללה בחיי.
באוקטובר 2009, הושתלתי באוזני השנייה, ושוב התחלתי את תהליך ההסתגלות לשתל קוכליארי ולמידה כיצד לשמוע איתו, והפעם, אני מגלה, התהליך הרבה יותר מורכב: אוזן שמאל צריכה ללמוד לשמוע עם השתל, וגם \"לתקשר\" עם אוזן ימין, המושתלת הותיקה יותר.. הפעם החוויה שונה לחלוטין.

זו תקופה מדהימה של חיי. נפתחתי אל העולם, אני חשה שמחה ומלאת חיים כפי שלא הייתי קודם לכן. וזאת למרות הקשיים הלא מעטים הכרוכים בתהליך הלמידה וההסתגלות לשתלים.

השתל הקוכליארי איפשר לי להשתחרר בצורה משמעותית מן הצורך להשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לקלוט כל כך מעט מידע מהסביבה באמצעות קריאת שפתיים... סוף סוף אני יכולה להיות נינוחה ורגועה יותר ולהנות מתקשורת קלה וטובה פי אלף מונים. אני יכולה להנות מהחיים!

פצחתי בבלוג הזה במאי 2008 כדי לתאר את ההכנות לניתוח השתל, הבדיקות, הניתוח עצמו, המיפויים ואימוני השמיעה שבעקבותיו. ועם הזמן, התחלתי לתת ביטוי גם לתחושות, רגשות ומחשבות שאינם קשורים לשתל הקוכליארי.

אתם מוזמנים לקחת חלק במסע האישי שלי.
ברוכים הבאים!

שנהיה לראש ולא לזנב..

‎10

יחסים

32 תגובות יום שבת, 4/9/10, 16:54

ביום חמישי, בדרך חזרה לביתי באוטובוס, התיישבתי באחד המושבים בירכתי האוטובוס.

לפני, במושב כפול, ישבו שני גברים בגיל העמידה, ולצידם ישבו שתי נשים, האחת צעירה והאחת מבוגרת. הם ניהלו שיחה.

מהר מאוד קלטתי שהגבר שישב עם הפנים אלי היה זה שניהל את השיחה.

"שמע, בקיצור, אין כמו האוכל בבית. שמע לי. אחרי מה שקרה לי, אני לא אוכל בחוץ, רק אם אין לי ברירה. אם אני ממש חייב, אני נכנס לקיוסק וקונה לי משהו לאכול. עדיף המוצרים הארוזים, הסגורים, שאף אחד לא נוגע בהם. איזה יוגורט, לחמניה ככה, גבינה או נקניק, ואיזה בקבוק שתיה קרה ונגמר הסיפור".

לא שמעתי את תגובתם של בני שיחו. בתגובה להם המשיך לדבר בזכות האוכל הביתי.

"פעם אחת הלכתי למסעדה, הזמנתי ככה מנת פסטה, לא זוכר עם איזה תוספת ככה, יושב יפה עם האישה וחברים ונהנה. באה המלצרית מניחה לי את הצלחת בחיוך והולכת. אני מתחיל להתכונן לאכול, ופתאום ככה המזלג נעצר לי באוויר. מה אני אגיד לך, משהו חשוד אני רואה בצלחת. לא שקט, אני קורא למלצרית ואומר לה תראי לא נראה לי פה משהו. המלצרית מסתכלת ואומרת לי תשמע, אני מבינה, אני אלך למטבח להחליף. אתה באמת לא יודע מה שמים לך בצלחת. נשבע לך הלכתי לשירותים, בדרך עברתי ליד המטבח ואני רואה שמה עובדים עם ציפורניים מלוכלכים בוחשים באוכל, טינופת כזו מתחת לציפורניים ומטונף שמה אתה לא מאמין. איפה משרד הבריאות איפה??"

חייכתי והוא הבחין בזה. מאותו רגע, הפכתי שותפה לפאנל.

"נכון, אהה?" פנה אלי בחיוך.

"אם אתה אומר", השבתי.

"פעם ככה", והוא התלהב שעדת מאזיניו גדלה, "רואים את אולמי רסיטל"? (בדיוק האוטובוס חלף סמוך אליהם), הם היו גדולים.

הלך להם שיגעון. כמה חודשים אחרי הפתיחה, באיזה חתונה אחת, כל האורחים, אבל כו-לם, חטפו קלקול קיבה רציני, מה זה רציני!, לא היה אחד מהאורחים שלא הגיע למיון. הרעלת קיבה המונית היתה שמה. מאז ירדו להם כל ההזמנות, העסק נפל. מה אני אגיד לכם... כולם הרגישו מה זה אוכל לא נקי על הבטן שלהם. לקח להם המון זמן עד שהתאוששו חזרה. היום הם יודעים שאסור לפשל. אבל מה, לא יודע...מחר אם יזמינו אותי שם לחתונה, אני אומר לך, אני שמה לא אוכל!. אשתי שתחיה, מבשלת מכל הלב (הוא עצם עיניים), אתה יודע מה אתה מכניס לפה, עם כל האהבה שלה היא מבשלת, נקי, חם, טרי. אין...אין...אין כמו האוכל שאתה אוכל בבית. עיניים עצומות אתה מכניס לפה. שמע לי, אל תאכל בחוץ. רק אם אין לך ברירה".

בני שיחו השיבו אי אלו דברים. חשבתי לי שזה נחמד מצידו לפרגן לאשתו ככה.

הוא נעץ בי מבט שביקש שאגיב ואתרום את חלקי לפאנל.

חייכתי והנהנתי בראשי לאות הזדהות עם דבריו. ניכר היה שהוא שבע רצון מתמיכתי, גם אם בלתי מילולית.

באותו רגע עצר האוטובוס. הוא הסתובב לפתע לאחור וצעק לעבר איש מבוגר ושמן שעשה את דרכו ליציאה האחורית של האוטובוס:

"הי שמעון!, אז שתהיה לך שנה טובה! ואל תשכח למסור ד"ש חמה גם לשולה אשתך, ואתה שומע? רק בריאות!"

שמעון הודה לו ויצא מן האוטובוס.

אנשים שישבו בסמוך אליו, נעצו בו מבט של "מה הצעקות האלה, מה אנחנו בשוק?.."

כנראה שהוא הבחין בכך ומיהר להסביר לכל מי שרק היה מוכן להקשיב: "שמעון הזה, היה נהג "דן" הרבה שנים, גם אני ככה. היה בחור מה זה עשר, רץ מתרוצץ מן הבוקר עד הערב, תמיד מחייך, בחור זהב, עשר. ותראה מה נהיה ממנו עכשיו... הר אדם, הראש לא בסדר...אתם יודעים.. אלצהיימר.." הוא ספק כפיים.

האוטובוס שוב נעצר. אלו שישבו מולו, ברכו אותו לשנה טובה וירדו מן האוטובוס.

ברגע שהאוטובוס החל לנסוע שוב, נעץ בי מבט בוחן ונאנח אנחה כבדה. הוא היה נראה כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר בבת אחת.

כל ההתלהבות, כל העליזות שהיו בו נגוזו לפתע, כלא היו.

הבטתי בו בשתיקה, מבינה שכבד לו על הלב. בראשי עברה המחשבה על תמונה מפורסמת של הליצן הבוכה.

לפתע פנה אלי ובנימה מלנכולית אמר: "אז מה את אומרת?..."

"מה אתה רוצה שאגיד?" אמרתי, מופתעת לנוכח השאלה הישירה שלו.

"אם היה אפשר לחסל את הזיקנה, מה היית אומרת?"

הו.. איזה נושא... לא קל לעיכול...

חשבתי כמה רגעים ועניתי לו: "לא יודעת, נראה שזה לא כזה פשוט. יהיו לזה תופעות לוואי כמו פיצוץ אוכלוסין. אם אף אחד לא ימות פתאום ו.."

הוא קטע אותי, מהנהן במרץ לאות הסכמה, "כן בדיוק חשבתי על זה, יהיה לנו כדור צפוף מאוד.. באמת לא בטוח שזו תהיה ברכה, אבל את מבינה, נורא עצוב לי לראות ככה את החבר שלי שהיה תותח (האמת?.. לא נראה לי שהיה תותח בצעירותו...) נהיה ככה...בקושי סוחב, בקושי מדבר, את יודעת שהגיע זמנו לפרוש מ"דן", הוא ממש לא רצה לפרוש. לא היתה לו ברירה. הלך הביתה, השתגע משעמום, לא היה מסוגל בלי עבודה, בלי החברים, בלי הבדיחות. התחנן לחזור לעבודה. בסוף קיבלו אותו. אבל מה... אחרי שנתיים הרגיש לבד שהוא כבר לא יכול..הרגיש בלב, לחץ דם, בעיות..לא היה בריא. תראי איך נהיה הר אדם, הראש שלו ..מה אני אגיד לך, הראש שלו כבר לא בסדר.. אלצהיימר..."

הפעם היה תורי לקטוע אותו. עמדתי לרדת בעוד שתי תחנות, ולא יכולתי להשאיר את השיחה פתוחה במקום הזה.

"תשמע"..אמרתי לו, "אוטוטו שנה טובה ואתה נתקף במחשבות כאלה... די חלאס.. תתעודד, יהיה בסדר..."

"הזיקנה, זו הזיקנה שמפחידה אותי עד העצם" הודה.

"אני מבינה אמרתי לו, זה הפחד לחיות בצורה שהגוף והראש בוגדים בך, שאתה לא יכול לנוע באופן עצמאי או לחשוב בצלילות"

הוא הנהן בנחרצות. שמח שמבינים לליבו.

"אבל שנה טובה פה מתקרבת, אני מזכירה לך, די תשים את המחשבות האלה בצד ותהנה כל עוד שיש לך בריאות".

לחצתי על פעמון ה"עצור" וקמתי ממושבי לצאת.

"את בחיי! שתיהי לי בריאה ושתהיה לך שנה באמת אבל באמת טובה!, איחל לי.

זה גרם לי לחייך מאוזן לאוזן. יש משהו נורא חמוד ונוגע ללב ב"באמת באמת הזה"... בינינו הוא לא ממש מאמין שיהיה בסדר, אבל רצה לאחל לי מכל הלב שיהיה בסדר.

משועשעת חייכתי אליו חיוך גדול ואיחלתי לו בחזרה "וגם לך אדוני, שתהיה לך שנה באמת אבל באמת באמת באמת טובה ובריאה!"

המבט שלו, עדיין נפחד משהו, המשיך ללוות אותי עד ליציאה. האוטובוס הפליג לו הלאה, עם נוסע כמעט יחיד ועם מחשבותיו הלא קלות על זקנה. בשארית הדרך חזרה הביתה החלו לזמזם לי בראש שורות משיר אהוב של לאה גולדברג:

"ברכני אלוהי, ברך והתפלל,

על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,

ברכני אלוהי, ברך והתפלל,

לבל יהיה עלי יומי הרגל"

הלוואי שנזדקן בחן ובכבוד, בריאים בגוף ובנפש, ושנדע תמיד להפיק את הטוב והמירב מחיינו, גם לעת זקנתנו, וברוח החג הקרב: שנהיה לראש ולא לזנב..

דרג את התוכן:

תגובות (32)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

קוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלול

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

שנהיה לראש ולא לזנב..

שנהיה לראש ולא לזנב..

תגובות (32)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל