עד הרגע ההוא הכל היה נראה די רגיל. רגע שלא ניתן לצפות אותו מבעוד מועד. רגע אחד ויחיד.

רגעים בין ענן לעשן ובין כוס למשקה, כמו היו לרגע אחד ומתמשך. עד אשר בא הרגע ההוא.

מתוך כל הבלי היום-יום הוא היה כמעט בלתי מורגש, או כמעין המשך ישיר. אך לא ניתן היה להניח אותו על אותו הרצף.

רגע שבו ההמון היה לאחדות. האוויר היה לשיקוי הקסם, והכל נושם וחי. ייחודו של הרגע היה ממשי, על אף שהכל סבב סביב מכוח ההתמדה. ההרגשה שלו היתה מלטפת, כמעין דבר שהגוף חווה בנעימים. רגע שבו התחושה היא כמיהה אליו עד בלי די.

ההרגל נשבר בו. המלאות שבו הציפה והאירה כל פינה מוארת פחות. העוצמות שלו היו בלתי ניתנות לתיאור.

אותו הרגע הכריח את הניסיון לקיימו כהווה מתמשך. משהו בוער בו, בו-ברגע, בבן אדם.  כשהזוהר התמידי מבצבץ נדמה שהמחר - הוא כבר בא. להגיע אל הנחלה, אל הפשטות שבקיום, היא הקניין. קניינו של אותו האדם האחד, שחווה את העתיד לבוא בהווה המתמשך.

יחדי סגולה, כך אומרים, להם נותר הרגע ההוא בהוויה השלימה. הוא הרגע של שלמות-הוויתם, הישנו אי-שם.