1949 - עליית ההמונים פרק ראשון "אפקט הדומינו" ~*~ ♥ ~*~ עלייתם של רבים מאירופה ומארצות המזרח, השיבה את אימא לעסוק במקצועה, מה גם שבינתיים הייתה כבר "בת מרפסת" בשפה. בית העולים הגדול ביותר בארץ, בפרדס חנה, שיווע לרופאים וכך, מידי בוקר, הייתה נוסעת למחנה ג' - אחד מתוך ארבעה, אשר מנו יחד כ-15.000 עולים חדשים[!]
מגפת השעלת פשטה כרוח קדים בבתי הספר ולא פסחה גם עליי. כך באו "ימים קלים" למורים ו"ימים כבדים" להורים. בעת ההיא לא היו "חיסון משולש" "מרובע” או "משושה", ולכן, כמו שילדים בשבטים אקזוטיים עוברים שלבי חניכה, באש ובמים ובשתיית דם חם היישר מעורק צווארה של חיה תאוות חיים, כך עברו הילדים במולדת את כל מחלות הילדות – אדמת, חצבת, שעלת, אבעבועות רוח ומיוחדת כמוני, זכתה בגיל 4 לחלות גם בשָׁנִית [סקרלטינה]. מחלה מדבקת זו חייבה מייד הסגר משפחתי לשלושה שבועות. איך מסתדרים? אולגה דודתי היפה והטובה, באה יום-יום והניחה על שרפרף ליד הדלת, מצרכים שקנתה, לפי פתק שאבא העביר לה מתחתהּ. לזכותה ייאמר שליבה היה רחב מן הרשום בפתק ותמיד היה "אֶטְוָאס אקסטרה פִי'ר דִי קְלָיְינֶה" [דבר-מה נוסף בשביל הקטנה].
מאז השָׁנית, "דִי קְלָיְינֶה" כבר גדלה והייתה לבת אחת-עשרה וחצי, עם שעלת שכבר לא מדבקת, אך אינה מורשית עדיין לשוב אל בין כותלי בית הספר. "בבוקר, תבואי איתי למרפאה, ותעזרי לעדנה", פסקה אימא, ולמחרת בשבע ירדנו למקום האיסוף. עד שהטנדר הגיע, הסבירה לי בדרכה העניינית, כי עדנה, המזכירה, לוקה במחלת הנפילה וכי לעתים היא צונחת ליד השולחן, אז שלא אבהל. "את לא צריכה לעשות דבר, היא מתעוררת בעצמה תוך מספר דקות". ילדים יכולים לקבל כל דבר מוזר ובלבד שהפנים של אימא או אבא שלוות ורגילות באומרם אותו. כך היה גם במקרה הזה, ובאמת לא נתתי דעתי על העניין, כשקיפצנו על מושבי העץ בנסיעה בלתי מתחשבת במהמורות שבכביש ובפסי הרכבת שליד גן שמואל.
במחנה ג' של בית העולים, כמו בשאר המחנות, היו צריפים, פחונים, בדונים, אוהלים גדולים ובמרכז - מספר מבנים מאורכים עם גג פח מקומר, שאך לא מזמן שימשו את הבריטים. באחד המבנים הללו היה ממוקם המרכז הרפואי של המחנה, האמור לטפל בתחלואיהם של אלפי עולים, שמרביתם באו במצב בריאותי לקוי, בדרגה זו או אחרת.
בהתרגשות כבושה ובשמץ יראה, לבשתי את החלוק הלבן שאימא נתנה לי, כלאחר יד. מתוך כבוד לשיוכי המפתיע לצוות הנכבד, כפתרתי את כל כפתוריו עד צוואר. שולחנה של המזכירה הרפואית, היה צמוד לפינה בחדר של אימא, כשהיא יושבת ופניה לקיר. באופן זה נשמרה כביכול פרטיות הנבדקים. התיישבתי לידה כשפניי אל הקיר וקצת לא...
ראתה עדנה שכתב ידי ברור ונתנה לי לשרטט טורים ביומן וכל מיני עבודות העתקה. היום הראשון היה מרתק. לראשונה הזדמן לי לראות כיצד אנשים זרים מתייחסים לאימא. כולם פנו אליה כשהתואר ד"ר מקדים את שם המשפחה. רק ד"ר רוזנבאום קרא לה מָרְיָה, בעת שהיו סועדים זה לצד זו בפינת האוכל... עם פציינט אחד דיברה צרפתית, עם האחר גרמנית, אם מודאגת אחת הרגיעה באיטלקית ואחרת בהונגרית -קיבוץ הגלויות ניכר היטב גם בחדר הבדיקות הקטן. למחרת כבר הייתי מיומנת וידעתי בעצמי היכן להניח תיקים של מטופלים ולרשום הפניות לבדיקה, כפי שהכתיבה לי עדנה.
ואז נכנס איש גבוה שכמותו לא ראיתי מימיי, צריך היה לכוף לגמרי את ראשו כשעבר מתחת למשקוף. לימים, כשראיתי את "פרנקנשטיין" עם בוריס קרלוף, נזכרתי בפציינט ההוא... בעוד אימא מנהלת עימו שיחת בירור, ביקשתי לשאול משהו את עדנה. המתנתי עד שתרים מהרצפה מה שנפל לה, אבל זה נמשך זמן רב מהרגיל ואז הבזיק בי מה שסיפרה לי אימא ביום הקודם... עוד אני משתדלת לעכל את התופעה המוזרה הזו ובום טראח – "בוריס קרלוף" הארוך השתרע על הרצפה, מלוא קומתו ומלוא רוחבו של החדר. הבטתי מבוהלת באימא, שקמה לרגע ממקומה לראות אם נפצע. ראתה שלא וחזרה למקומה כשהיא ממלמלת בגרמנית: "נו כן, ככה חשבתי"...
כשירדנו מהטנדר עם שובנו הביתה, שאלתי את אימא, אם יכול להיות שהאיש נדבק מעדנה, כי גם היא נפלה שתי דקות לפניו. פה כבר לא עצרה בעצמה וצחקה מלוא פיה, אם בשל תמימותי, על שהנחתי כי מחלת נפילה היא מחלה מדבקת ואם בשל צירוף המקרים. כך או כך, שמחתי שצחקה, כי הדבר לא בא לה בקלות כמו לאבא. בערב, כשסיפרה לו מה קרה במרפאה ושוב פרצה בצחוק, הוסיפה שעדנה הראתה לה איך באחת ההפניות לבדיקה כתבתי בתור סיבה להפניה: "חשד לאבנים בדרכי השטן". שניהם צחקו, ולא היה איכפת לי שצחקו על חשבוני. אם ידעה כבר להבדיל בין טית לתו, משמע שהייתי מורה טובה בשיעורי הכתיב ב"אולפן" המאולתר, עם הלוח המאוד מיוחד...
מי ומי בתמונה: ד"ר רוזנבאום במרכז ואימא לשמאלו, קרוב ללב.... כדי לשמור על פרטיותה, לא אציין מי מהנשים היא עדנה. אותי קל לזהות, ולו על פי רמז שניתן בסיפור. עלם החמודות מאחור, הוא הארי בן ה-17 שעבד כחובש. שום תרופה לא נמצאה בבית העולים או מחוצה לו, לרפא את הסומק שעלה בלחיי כל אימת שהארי נמצא בסביבה... על התקסמויות והתאהבויות עוד ידובר ויסופר. ומי אשם בכול אלה? אוטו גרוניך עם טנגו הקנאה שלו, אבא הרומנטיקן עם האופרטות ואולי גם סבא של אימא, האריסטוקראט המאוהב, שנשא את החברה הטובה של בתו, מייד אחרי שנפטרה אשתו.
|
