בשבועיים האחרונים לא הייתה לי דקה פנויה לנשום. היו לי מיליון דברים על הראש: ארגון מסיבת הרווקות של גלי והחתונה עצמה, עבודה כל יום מ-8 עד 17 בהרצליה, תוך כדי זה ניסיון למצוא שותף חדש לדירה בבאר שבע (כשאני בכלל לא שם), ו-2 ראיונות עבודה שאני צריכה להחליט ביניהם למהלך השנה הקרובה שגם ככה הולכת להיות עמוסה, ועוד ניסיתי לדחוף פעמיים שלוש חדר כושר במהלך השבוע, ועוד כל הקטע עם יואב.

בכל מקרה, עבר עליי הרבה בשבועיים האחרונים. לא ישנתי ולא נחתי דקה, כל הזמן הייתי בהתרוצצויות ובנסיעות ובטלפונים. ופתאום ביום אחד- כל הלחץ ירד. 

סיימתי לעבוד כי ההיא שהחלפתי חזרה מחו"ל.

סגרתי עם שותף.

החתונה נגמרה.

יואב..טוב ראינו לפי השיחת טלפון שהתקבלה לפני כשעתיים שכנראה שגם זה נגמר.

ופתאום ברגע אחד, אחרי כל הבלאגן- שקט. השקט שאחרי הסערה. אני יודעת שבד"כ אומרים "השקט שלפני הסערה", אבל במקרה הזה זה אחרי. ועוד באיזה קיצוניות. היה הרבה סערה ועכשיו יש הרבה שקט.

ופתאום עכשיו, אני כבר 3 ימים בבית ולא עושה כלום. יום אחרי החתונה הייתי מפורקת והייתי כל היום בבית, גם אתמול כל היום ישנתי ובקושי זזתי מלבד ליום הולדת של ליאת בתל אביב בערב, והיום רק בשלוש וחצי פתחתי את העיניים. ועוד לשיחה המפגרת הזאת מיואב.

בקיצור, מהכל פתאום עברתי לכלום. ועכשיו כביכול, כשאני בחופש ואין לי כלום על הראש, אני אמורה להתענג על זה. אני אמורה לרצות לנצל את הזמן הזה לעשות דברים שאני רוצה לעשות. סתם ליהנות מהחופש. כי לא שיש לי יותר מדי ממנו גם ככה. אבל משום מה, כל מה שאני עושה זה להירקב בבית מול הפייסבוק והבלוג והVOD והמקרר. לא מכון כושר, לא ים, לא חברות, לא קולנוע, לא ספרים ולא בטיח.

ומשום מה, זה תמיד ככה אצלי. אני מכורה לבלאגן ולאקשן. כל הזמן צריכה שמשהו יקרה. ואז פתאום, כשאין לי מסגרת, כשאין לי איזה פעילות מתוכננת לזמן הקרוב, אני שוקעת. לא מסוגלת להיות דקה אחת לבד וליהנות מזה. פשוט לא יודעת איך. ופתאום אני קצת אבודה. עושה טלפונים לחברות ולידידים, מנסה שמישהו יציל אותי מהכלום הזה. ואיפה כל הדברים האלה שרציתי לעשות כשהייתי עסוקה?! לאן הם נעלמו פתאום? האם אני כזה בן אדם משעמם ושטחי שכל הזמן צריך דברים חיצוניים שיגרמו לו לזוז אחרת הוא לא שווה כלום בעצמו? ואולי זה בעצם קצת טבעי שאחרי כל הקרחנה הזאת אני רק ארצה קצת שיעזבו אותי וקצת להתבטל ולהיות בחוסר מעש?

אולי זה בעצם דבר לגיטימי... ? אולי זה הגיוני שאחרי כל זה, אין לי כוח לעשות עכשיו כלום ובא לי קצת להסתגר בבית ולישון עד מאוחר ולראות טלוויזיה? נשמע לי דווקא די הגיוני. במיוחד אחרי כל כך הרבה בלאגן ולפני שנה מאוד מאוד קשה של לימודים ועבודה (כנראה) ביחד. 

וחוץ מזה, אולי זה טוב להיות קצת בבטלה ושזה יימאס עלי, כי אחכ רק יהיו לי אנרגיות לחזור לכל הבלאגן מחדש. אז למה אני מכה את עצמי על זה כל כך?! 

למה זה כזה קשה לי פשוט לא לעשות כלום..?