מתוך : "הקשר המיסתורי שבין האיש והאישה"
הבזקי - תמונות
היא התקרבה אלי אחרי ההרצאה, לפני שאף אחד אחר יכול היה להתקרב, והחלה לשאול את השאלה שלה. תחילה הקשבתי למלים, אבל תוך זמן קצר מאוד החילותי לשאול את עצמי – מה בעצם קורה פה ? מה היא רוצה ממני ? תוך כדי השאלה המתפתלת, היא נתנה לי להבין שהיא עושה עכשיו תואר שני, וזה כנראה היה חשוב יותר מהשאלה עצמה... חזה נדיב ועגול ; לא גדולה, אך משופעת במקומות הנכונים ; פנים יפות, מאוד מושכת. מהרגע הראשון, עוד לפני התחלת ההרצאה , היא נראתה לי מושכת מאוד. נעמדה מולי,קרוב אלי, ודיברה. הפה שלה זז. טוב, זה מובן – היא מדברת , אידיוט ! אלא שאני בקושי הצלחתי לעקוב אחרי המלים. העינים שלה מחפשות את העינים שלי, מושכות אותי אליה, ובכל פעם שניסיתי לרגע להסיט את מבטי – היא "תיקנה" את מקום עמידתה, כך שתהיה ממש מולי, החזירה את מבטי המלא אליה. יד אתת ליטפה וסידרה את שערה מאחורי האוזן שוב ושוב... הרגשתי שאני תחת השפעה ממסטלת, משכרת – משהו, ונתתי לעצמי להיסחף לתוך הזרם הנעים-הממגנט, כמו אדם שנשאב אל תוך קורי עכביש רכים ועוטפים, והוא נהנה מהתחושה למרות שהיה בה, בתחושה הזו, משהו דביק מעט.הרגשתי איך אני נחלש,נכנע לאיזו אנרגיה שממש מופעלת עלי בעוצמה. כך בודאי הרגיש סופרמן כשקירבו אליו קריפטונייט, המתכת שאליה היתה לו חולשה, המתכת שמקורה בפלנטה שממנה הוא בא.
זהו. נתקלתי בזה כבר בעבר – זה מה שקורה ! היא מדליקה את מנועי המיגנוט שלה עלי. ה – "VIBES" האלה – גלים של אנרגיה מינית...ממש אפשר להרגיש מתי היא "לוחצת על הדוושה", ומתי היא טיפה מרפה... עד שבאחת ניערתי עצמי ועברתי להתייחס לאנשים האחרים שחיכו לי. זה לא מצא חן בעיניה, והיא לא הסתירה את חוסר שביעות הרצון שלה.* "כל מרצה חווה את זה...סיכון מקצועי,כנראה" אמרתי לעצמי.
בכל מפגש אנושי ישנם כמה רבדים של התרחשות, שפועלים בו-זמנית.
במפגש הטעון , המרתק והמרגש שבין גבר לאישה הרבדים השונים הללו קיימים ומשפיעים עלינו, אפילו ביתר שאת. לעתים זה מבלבל, כמאמר השיר הידוע :"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת ?" לעיתים, בגלל המעורבות של גירויים והורמונים וצרכים ופחדים – זה יכול להיות מתסכל, קסום,מרגש, מדהים , מפעים...וגם מעורר כאב ושמחה ותקווה וטירוף... אבל אני נסחפתי קצת – אני מדבר על המשיכה ועל ההתאהבות, והכל נהיה קצת ביחד כזה, אולי בהשפעת הנושא. המודעות וההבנה של האותות הלא מילוליים שלנו ,ותשומת הלב למה שמתחולל בקרבנו – בגוף, ברגשות ומחשבה, ברגע – זהו תירגול רב-ערך. לא רק שהוא איננו פוגם בקסם של המפגש או ההתרחשות, אלא שהוא מעצים אותם. ככל שאנחנו מודעים יותר, כך אנחנו מפחדים פחות. ככל שאנחנו מבינים יותר, כך אנחנו יכולים לסלוח, לקבל, להיות שלמים ושקטים יותר מבפנים. למעשה, היכולת הזו – לראות את המתחולל בזמן ההתרחשות, מבלי לשפוט ,וללא הצורך להגיב לכל גירוי פנימי או חיצוני מיד, זו ההתחלה והדרך לחופש. החופש מן ההתניות שכולאות אותנו, החופש מן הציפיות
שניטעו בנו, החופש מ"מה יגידו" ומן ההיסטוריה שלנו. כל זאת בתנאי שתשומת הלב וההתבוננות הזו נעשית ללא ביקורת. אבל על כל אלה – במאמר הבא.
עמנואל לאור 20/4/07
|