אני עומדת ומתבוננת דקות ארוכות במזח היורד לים, בחיפה? בקיסריה? בעכו? בתל אביב? אין לדעת. שמש קטנה, הבוהקת כיהלום זערורי מציירת פסי אור רוטטים על המים. זריחה? שקיעה? למה התכוון האמן? עננים ורדרדים וכמה סירות אפלות באופק מסיימים את התמונה. איך אני אמורה להבין מפה פרטים על פגישה?

 המזח עשוי עץ ישן. אני כמעט שומעת את החריקות כשפוסעים עליו. מרחוק אפשר להבחין בבתים פזורים על צלע הר. זה יכול להיות כל מקום בארץ, ארץ של חוף אחד גדול. לשם אני צריכה להגיע, ואין לי מושג קלוש איפה זה.

המעטפה הגיעה למשרדי בצהריים, בדיוק אחרי הרמת הכוסית לשנה החדשה. היה כתוב עליה : אישי. בצד השני לא היה כתוב כלום. פתחתי, תמהה. נשר משם כרטיס ובו צילום מוקטן של מזח מסתורי, יורד אל המים בזמן שקיעה. או זריחה. אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שהיה כתוב באותיות זערוריות מתחת לצילום: "זריחה או שקיעה". זה הכול.

הפכתי את הכרטיס. בכתב יד גברי, זוויתי ומסולסל נוספה השורה – "הגיעי למזח בשקיעה או בזריחה של השנה החדשה." על החתום : אופק. נו, באמת! מה זה, "אחד נגד מאה"? אישה אחת מול 100 חידות? אז נכון, אני פרופסור למתמטיקה, אבל בחידות מהסוג הזה, גם ילד בן 7 יכול לנצח אותי בעיניים קשורות.

ילד בן 7. ילד שלעולם לא יהיה לי. אולי היה יכול להיות לי, אם לא הייתי מפילה אותו, כשהודיעו לי שמאור נהרג בתאונת דרכים בכביש החוף. היינו נשואים בקושי שנה, מאושרים ואוהבים כזוג יונים. לא התפלאתי כשגיליתי שאני בהריון. אהבה כזו לא יכולה להכיל שניים, היא חייבת להתפרץ החוצה. הייתי אמורה ללדת בערך בראש השנה. "יהיה לנו מאור קטן בבית", צחקתי לעבר מאור. מאור גדול ומאור קטן. דמיינתי את שניהם משחקים כדורגל בחצר...

השנים חלפו ואני לא נישאתי שוב. שנה רדפה שנה, וראש שנה רדף ראש שנה. בהתחלה הייתי בוכה. סירבתי ללכת לארוחות חג. חיכיתי שראש השנה יעבור. לא רציתי לזכור. לא רציתי להיזכר. אחר כך זה הלך וקהה. למדתי, ועוד למדתי, הוסמכתי, הפכתי לראש החוג למתמטיקה באוניברסיטת חיפה. היו לי המון מכרים בגיל 45, אך לא אהוב אחד. את מעט הזמן הפנוי שלי השקעתי בטיולים למיטיבי לכת. צעירים ממני לא יכלו להתחרות בקצב שלי. זריחה במצדה, שקיעה בגליל, לא הייתה פינה שלא הגעתי אליה ברגליי. אהבתי ללכת, כי אז לא הייתי צריכה לחשוב על כלום.

אבל הכרטיס הזה סקרן אותי. היה בו חותם עמום של זיכרון רחוק משנות נעוריי. חידות. חידות...מישהו שאוהב חידות. מישהו שזוכר שפעם אהבתי חידות. מתי זה היה? הכול נראה רחוק כל כך...הבתים האלה על צלע ההר באופק. מה הם מזכירים לי? את מי הם מזכירים לי?פתאום מצאתי את עצמי מחשבת מתמטית את האפשרויות. מזח עתיק כזה –לא בתל אביב, שם יש שוברי גלים מפוארים. גם לא בחיפה. קיסריה –ברור שלא. הכול שם מתוכנת לתיירים.

במקביל סרק מוחי מכרים גברים מן העבר. לא הכרתי אף אופק. בכלל, בשנתון שלי לא היו בכלל שמות כאלה. דני, יוסי, איציק. מה פתאום אופק? בתים על הר –איפה זה יכול להיות? רק בצפון. אני לא חושבת פעמיים. כבר שעה 4, אני חייבת להגיע לשם בשקיעה. או בזריחה. השקיעה יותר קרובה.

אני טסה צפונה במהירות מעל 100. הפקקים כבר מזמן נעלמו. כולם כבר בבית, מתקלחים לכבוד ארוחת החג, שממש לא מעניינת אותי. אם זה לא בשקיעה, אז לא איכפת לי לישון על החוף ולהתעורר בזריחה.

הכביש מתחתיי כמו סרט שחור מהיר. אני עוברת את קיסריה, את חיפה, וממשיכה. נהרייה? האם אמצא כאן את המזח עם אותו אופק מסתורי? אני ממשיכה עוד ועוד, ולא עוצרת עד ראש הנקרה. משהו דוחף אותי לשם. אני יורדת לחוף. מספר אנשים עדיין שם, שרועים על החול. מה, אין להם משפחות שמחכות להם בערב החג? מה איכפת לי בעצם...אני משתרעת לידם על החול, חולצת נעליים, עוצמת עיניים ומניחה לקרני השקיעה המרהיבה ללטף אותי. מזווית עיניי אני קולטת מזח עץ ישן....ובאופק בתים לבנים על צלע הר מעליי...הכול מתאים! ולפתע אני נזכרת...

בכיתה י"א נסענו לטיול לראש הנקרה. היו לי אז שני מחזרים. אחד היה מהכיתה המקבילה, עודד, צבר גזעי שחום עור וצחור שיניים. השני, גאון במתמטיקה, אלפרד. יקה פוץ, כך קנטרנו אותו בגלל מוצאו.בלונדיני, עיניים ירוקות, מראה ארי טיפוסי. לא אהבתי אותו, אך משום מה היינו תמיד במקום הראשון בכיתה במתמטיקה. המורה הייתה אומרת –במבחן הפעם שוב לא היו הפתעות. שני ציוני ה"מצוין", הם שוב של אלפרד ושל גבריאלה. היקה והצברית...

לא אהבתי את הקטע הזה, אך הוא חזר על עצמו שוב ושוב. לימים שמעתי שאלפרד קיבל מלגה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה ועשה חיל שם. בזתי ליורדים כמוהו. בשביל מה יש לנו מדינה? אני מתבוננת במזח העץ הישן הזה. כאן ביקש ממני אלפרד חברות, וקיבל סירוב קריר.אני זוכרת שלקח את זה קשה. שפתיו רטטו. חזרנו באוטובוס לרחובות בשירה אדירה. רק אלפרד ישב נוגה ולא שר. כשירדנו ליד בית הספר, כמה חבר'ה לגלגו עליו:"אלפרד, אלפרד, יקה פוץ!". ואז, לראשונה ראיתי אותו מתרתח. "אני אשנה את השם שלי לשם עברי שאין לאף אחד מכם!", צעק. "אני אקרא לעצמי אופק! ואתם עוד תראו שאתפרסם מעבר לאופק של המדינה הקטנה והמושתנת הזאת !".

מוחי המתמטי סיים את עבודתו. פיצחתי את החידה. אני יושבת על החול וממתינה. השמש כמו מסרבת לשקוע, וממשיכה לנצנץ באדום וזהב. אני שומעת צעדים על מזח העץ ומרימה את מבטי. השיער הבלונדיני זרוע פסים לבנים, הגוף עבה יותר, הגב כבר לא כל כך זקוף, אך העיניים הירוקות לא השתנו. זהו אלפרד, ללא ספק.

"חתיכת ביטחון עצמי תפסת, כשהיית משוכנע שאגיע לכאן, לשום מקום!", אני אומרת לו בלי חמימות יתרה. "מה קרה, התגעגעת למדינה הקטנה והמושתנת שלנו, אלפרד?". "אופק", הוא מתקן אותי. אנחנו מדברים קצת. ועוד קצת. למעשה אני כבר לא כל כך מכירה אותו. אנחנו ממשיכים לדבר, עד שאני כבר לא יודעת אם זה אלפרד הישן או מישהו חדש לגמרי. או אם אותו יהלום בוהק באדום ובזהב באופק,הוא שקיעה או זריחה .

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)