אני לא מתעסקת עם הזין של לקוחות. זה כלל ברזל. אחרי שאני זורקת את השיכור האחרון, אני הולכת לישון. לבד. עוד לא נולד הקליינט שגרם לי לחלל את הכוס הקדוש, רק שכידוע- לכל כלל יש את היוצא(ים) ממנו. אלו החיים ואני לא מתווכחת איתם.

היה ליל עלטה חורפי וקר. כוכב לא זהר מבעד לעננים, והירח, שרק לילה קודם לכן, עלה מן המים שלם ולבן, התמהמה. בחוץ השתוללו רוחות, והרעידו את בקבוקי המשקאות על המדפים , ולאור הברקים הבהבו על הקירות צללי עכברושים תועים .

ככל שנקפו השעות גברה הסופה. איש לא נכנס לבאר באותו ערב, למעט יללות החתולים מבעד לחריצי התריסים, והבלחי ברקים. בידיים רועדות אספתי אל חיקי גלון עראק זחלאווי – דבר העומד בניגוד לסטנדרטים המחמירים הרגילים שלי, ועשוי היה לשמש רמז לבאות, והושטתי יד אל צרור המפתחות ששקשק על הקיר.

ובאותו הרגע, הכל נדם. באופן רגיל, אילו היה שעון על הקיר, היו מחוגיו מצביעים חצות, ואם היה אורלוגין היה ודאי משמיע תריסר דנדונים, אלא ששום דבר לא היה רגיל באותו לילה. דממה מקפיאת דם ירדה על הבאר , ובתוכה, כהד מתגבר, שמעתי את הלמות הצעדים . כשנפתחה הדלת, בחריקה שורקנית הישרתי מבט אל השמיים הבהירים.

הירח לא עלה הלילה! חשבתי, ועוד טרם הספקתי לעכל את משמעות הדבר, הגיחה דמות מן האופל.

"ויסקי" , פקד , כשעגן את עצמו אל הבאר בידו האחת. "לזכר היד". "עם וודקה". לזכר נטאשה.

הבטתי בו, הוא הביט בי, דפק אותה על הדלפק בקטנה, והערה אותה בלגימה אחת. מזגתי את השנייה. הבטתי בו, הוא הביט בי, דפק אותה על הדלפק בקטנה, והערה אותה בלגימה אחת. מזגתי את השלישית, הוא דפק אותה בקטנה... ואת ההמשך אתם כבר מנחשים.
הוא לא הניד עפעף גם כשפתחתי שני בקבוקים חדשים, אחד לזכר היד, והשני לזכר... גם את זה אתם כבר יודעים. כששבר את השתיקה, אמר שלוש מילים שאמרו לי כה הרבה לפניו, אך מפיו נשמעו כענבלי בראשית.
"תביאי את הבייגלה " הוא אמר, ואני הסמקתי עד שורשי שיערי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה שכחתי את הבייגלה. בשוטף, הייתי מטיחה את הצלוחית בפני בולסי הבירה שהבגדים שלהם הסריחו מתערובת של סיגריות ובושם חמוץ, והפה שלהם ממרגליות, אבל הלילה היה מיוחד ואחר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ירח שרק לילה קודם היה מלא , לא עלה לשמיים.
בעצם, לא הפעם הראשונה, רק שאת ההיא אף אחד כבר לא זכר , חוץ מזכריה המשוגע.

הנחתי לפניו את הצלוחית, בשיא הזהירות, כדי שלא יישבר אף בייגל, וכששוב דפק את הכוסית בדלפק, אחז בי רעד.