0
אחרי כמעט שנתיים של התמסרות טוטלית בכל שניה ביממה,אחרי שהיא נהייתה כבר חלק מגופי,אחרי שהתרגלתי כבר להכל.. אחרי כל זה היא התחילה ללכת לגן. אין מילים לתאר את התחושה. זאת שמחה עצומה סוף סוף היא תיהיה עם חברה ועצמאית יותר ובוגרת. אבל אם כמה שזה מצחיק זה גם קושי די גדול עבור שתינו. היא בוכה בלי סוף וכשהיא בבית היא דואגת לעדכן אותי מידי פעם שהיא: " לא צה גננת" אפילו בלילה יש לה סיוטים. ואני בבית כשהיא הולכת דואגת שהיא לא שותה\אוכלת מתגעגעת אליי מידי. וכמו האמהות הנודנקיות אני מתקשרת לברר מה איתה והם כמובן אומרים שהיא קצת בוכה אבל בסדר ואני יודעת שהיא לא "קצת בוכה". ואומרים שמתרגלים להכל ושזה עובר ואני יודעת בתוכי שברגע שהיא תתרגל ותירגע היא תפרח ותשמח כי ילדים זה השמחה הכי גדולה שלה. אבל בנתיים..בנתיים..זה סוג של התחלה וכל ההתחלות קשות (או לפחות רובן) ואני גם יודעת שהרי אני חייבת גם את הנשימה הזאת לעצמי כדי שיהיה לי כוח אליה. ואני רק מקווה בפיתחה של השנה החדשה שהשנה הקרובה תיהיה קלה יותר ושמחה יותר. ודי אופטימית כמו כולם בתחילת שנה. |