אני מש"קית ת"ש במקצועי הצבאי. וכן, פליטי גולני, גבעתי וג'ובניקים באשר הם, אין לי אופנוע, וכשאני עולה עליו לא רואים לי ת'. במסגרת תפקידי, אני מסיירת ברחבי הארץ, על מנת לבקר בבתי חיילים שלא שפר עליהם מזלם. כמה מהם, למרבה ההפתעה, מבני העדה האתיופית.

 בשכונות בהן יש ריכוז גדול של יוצאי העדה, אין צורך לשאול את החייל מה הכתובת המדוייקת בה הוא מתגורר. פשוט מגיעים לאיזור, שואלים את שחום העור הראשון שרואים היכן שוכנת המשפחה, והוא כבר דואג לכוון במדויק ליעד המבוקש.  אם הוא לא מלווה אותך עד לדלת הכניסה, ויושב לצידך למשך הביקור כולו - רוב הסיכויים שהוא ידפוק בדלת אחרי עשר דקות לכל היותר, ויקח חלק פעיל בשיחה.   

 בביקור בית הראשון שערכתי באחת מהמשפחות הנ"ל, טרחתי לשאול את החיילת מהי כתובתה המדוייקת. תאמתי איתה שהאח בן ה-15 יהיה בבית, כדי לתרגם, כיוון שהאם לא דוברת עברית. ויצאתי לדרך.   

התייצבתי כמו חיילת טובה 20 דקות לפני השעה שנקבעה, והתקשרתי לברר אם אפשר לעלות ולאיזו קומה. האח ענה בחיוב, לקומה השנייה.  קיפצתי לי במדרגות. בקומה היו שתי דירות בלבד. על דלת דירה א' התנוסס שלט ועליו שם משפחה שאינו שם משפחתה של החיילת. ועל דלת דירה ב', לא היו סימנים מזהים. על פי שיטת הפסילה, פניתי לדלת דירה ב'.

 והנה פותח את הדלת, ילד כבן שלוש, אתיופי, מקסים וכובש. עד כאן הכל מתחבר. 3 שניות, ואישה כבת 30 הגיעה בסערה לכיווני, מעיפה בדרך צעצועים, בגדים, ומכל הבא ליד. הכל, כדי לפנות לי מקום לשבת. התיישבתי על הספה היחידה בסלון - לא לפני שאמרתי לאם שהיא מאוד דומה לחיילת (טריק ידוע לשבירת קרח), וזו חייכה אליי והנהנה. תשעת ילדיה מגיל שנתיים ועד 16 בסדר עולה, הקיפו אותי.  

פניתי לילד השמאלי והמבוגר ביותר, ושאלתי אם הוא זה שיתרגם. סדר השאלות בביקור בית צבאי הוא כזה : מתחילים מסדרת שאלות מקיפות על ההורים. בני כמה, איפה נולדו, למה נולדו, איך הכירו, מתי עשו זאת לראשונה וכדומה.   עוברים לשאלות על הילדים מהגדול לקטן, ובודקים האם יש בעיות מיוחדות עם כל ילד. ויש. ורק אז מגיעים לחייל.  

לאחר חצי שעה מייגעת שבמהלכה סיפרו לי לפרטי פרטים, על כל אחד מבני הבית. מאיפה קיבלו את השולחן, המקרר, המכונית על שלט של מלקאם והמים שהציעו לי. כמובן, הכל מקופת משרד הקליטה.  

והגענו לחיילת. האם סיפרה שהכל בסדר. ושאין בעיות מיוחדות איתה. ואז שאלתי בתמימות - את שאלת המיליון.  "איך היא מסתדרת בצבא?",  האם עיוותה את פניה באופן חשוד.

  "צבא? אין לי ילדים בצבא". 

 מעולם לא ייחלתי יותר להקבר תחת כובד משקלם של תשעה ילדים אתיופים שמקפצים בצעקות "ע-רי-מת יל-די-ם". ובעיקר, אין לי שמץ של מושג איך מצאתי את דרכי החוצה תוך כדי סליחות והתנצלויות בפני האישה המסכנה. שהייתה בטוחה שזה הוא המזל שהתדפק על דלתה במהלך חופשת החנוכה, כשחיילת לובשת מדים, המצויידת בשרוך סגול ומזמין, הגיעה כדי להציל אותה ואת משפחתה ממצוקה כלכלית. 

מאז, אני מסתמכת על טוב לבם הנוגע של עוברים ושבים, אותם אני פוגשת ברחובות העיר. אור יהודה, לרוב.