שום דבר לא יכול למחוק מילים שנאמרו. הדברים נצרבים כאמת כואבת. עם הזמן זה ייסלח אבל לא יישכח. הצביטה הקטנה בלב היא בלתי נשכחת. כשדברים שנאמרים בלהט הרגע, לא תמיד שמים לב למשמעות שלהם. אבל אלה הם הדברים האמיתיים ביותר. להט הרגע לא יודע לשקר, כמו ילדים ושיכורים. שתיקה עדיפה. השתיקה יפה וענוגה. היא מסתורית, אבל היא לא מעליבה. היא נינוחה. מאפשרת לקחת נשימה עמוקה ולחשוב. רגע לפני שהמילים נשטפות מהפה בלי שליטה. מחשבה קצרה מבהירה את הכל. את הנאמר אין להשיב. תמונה אולי שווה אלף מילים אבל מילים קשות ייצרבו ויחקקו כשלט אזהרה. זה לא משתווה לשום דבר.
משפט אחד יכול להפר את שלוותו של אדם. יכול להרוס חברות ויכול לפייס כעוסים.
משפט אחד החריב. אני לא כועסת.
אני לא פגועה.
אני רק מצטערת.
מצטערת שהייתי שם באותו רגע שהדברים נאמרו. כי עכשיו יגיע הריחוק, אין מנוס. כל התנהלות אחרת היא צביעות בעיניי. לא סתם אני מעריצה גדולה של השתיקה. אני לא יודעת אם זה סוף. אני לא חושבת שאני טובה בפרידות. אבל זאת בהחלט משוכה. נקודת ציון, אולי מכרעת ואולי לא.
חבל לי.
אבל כמו שאמרתי, כנראה שזאת האמת, שיצאה לה ברגע אחד. נקודת החולשה הזאת מצידך, להרים ידיים, לוותר עלי. חשבתי לרגע שאולי זה צעד אמיץ אבל מהר מאוד חזרתי בי. איזה מין אומץ יש בויתור?
אולי התכוונת ואולי לא.
אבל זה ההבדל בינינו. אני לעולם לא הייתי מוותרת. אבל באמת, זאת לא מנטרה שאני חוזרת וגורסת לעצמי. אני מעדיפה לבצע ולא להיתלות על קלישאות שחוקות.
אולי יום אחד תבין.
ואולי לא. |