מחוברים | מוטיבציה
לפני שאתם ממשיכים לקרא, אני מבקשת שתיכנסו לצפות בסירטון שצירפתי בלינק. - ארבעים וארבע שניות של רוע ואכזריות מזוקקת.
http://www.liveleak.com/view?i=bb4_1283184704
(עקב זכויות יוצרים, לא ניתן להדביק ישירות את הוידאו כאן בתוך הפוסט).
אם צפיתם בקישור, אז בטח ראיתם את הנערה המיסתורית הפסיכופטית, רגילה למראה, (קפוצ'ון אדום, סניקרס לבנות), נראית בת אנוש לכאורה אבל מדובר במפלצת מרושעת למעשה, כלבה משועממת וסדיסטית, שעושה רושם שמשעשעים אותה יבבות הבהלה והאימה של הגורים חסרי הישע, אותם היא שולפת בחדווה מתוך דלי, ומשליכה אותם צווחים לנהר בתנופה אדירה בזה אחר זה, כמו היו אבני משחק ולא בעלי הזכות לחיים כמותה.
ייתכן שאתם תוהים מה הקשר ל"מחוברים" - אז ישנו קשר הדוק וישיר לטעמי : עד כמה שנבצר מבינתי להבין את המניעים של מעשיה המחרידים של המתעללת , גרוע עוד יותר בעיני מה שעשתה אמם הביולוגית של שי ורן גולדן, כשבחרה לנטוש בבית החולים פעוט שלושה ימים לאחר שילדה אותו (שי) יחד עם אחיו בן השנה (רן), ובדומה לנערה הלא אנושית המעוותת שבקליפ - גם היא השליכה את שני גוריה לנהר החיים. לא עניין אותה אם הגורים חסרי האונים שלה יצליחו לשרוד או לטבוע, וגם אם זה שינה לה, אז לא מספיק על מנת שתישאר. היא עזבה אותם מאחור ונעלמה מבלי להותיר עקבות, התפוגגה והותירה אחריה חלל עצום וסימני שאלה שלעולם לא יגיעו לכדי פתרון. להבדיל מהנערה, היה מדובר בבנים שלה, ולכן המעשה הנתעב שלה בלתי מובן עוד יותר, ותהיינה סיבותיה (שמעניינות אותי) אשר תהיינה - בשורה התחתונה הן לא רלוונטיות, כי הבחירות שלה לא משנות את תוצאות מעשיה הבלתי נסלחים.
האחים הועברו למוסד יתומים, שם המשיך רן ,האח הבכור, לקוות ולהאמין שאימם תחזור, נהג לחכות לה ערב-ערב בשער, ובמוקד נושאי השיחה שלהם כיכבה אימם המיסתורית. רן היה שקוע באשליות, והתעקש על כך שהיא תחזור לקחת אותם, ואילו שי שנא אותה וסירב להאמין בכך. כעבור שש שנים , כשבאו בני הזוג גולדן לאמץ אותם, שי מאד רצה ללכת איתם בתקווה ובציפייה לעתיד יותר טוב, הוא רצה להינצל, היתה לו תקווה, אולם אחיו לא ויתר על האשליות, ואמר לו שהוא רוצה להישאר בבית היתומים לחכות לאימם, כי היה ברור לו כשמש שיום אחד היא תחזור. הוא אמר לו שהוא לא יסלח לו על זה שהם עזבו את המוסד, ולפי שי עד היום הוא באמת לא סלח לו.
שניהם הושלכו לנהר כשהם חסרי אונים, רק בעוד ששי הצליח לשחות , נלחם על חייו בעור שיניו, עושה רושם שרן בניגוד אליו כמעט טבע כתוצאה מהנפילה הזו למים הקפואים, ועד היום לא מצליח להתרומם מעל פניהם - הקיפאון שהוא שרוי בו לא מפשיר. שי מרגיש אחריות ואשמה על שלא הצליח להציל אותו, ככל הנראה רן היה שחיין פחות מוצלח ממנו, ושי השאיר את אחיו לפרכס מאחור בנהר והמשיך בחייו , כשהוא שוחה במרץ, מונע מהרצון לשרוד, חותר לקו הסיום בהצטיינות - "בשנייה שזה הסתדר לי - חתכתי ממנו. אני דואג לשי גולדן עכשיו. לא מעניין אותי כלום", הוא מכה על חטא.
שי כואב ומתוסכל ממצבו של אחיו, שעל פי השקפתו "אין לו חיים" - הוא עדיין "תקוע", לא מתפקד, לא מצליח להתאושש מהטראומות שהיו מנת חלקם. הוא אומר לאחיו הגדול שמאד יקל עליו לראות אותו מאושר, בוחר בחיים, כלומר עוזב את בית אביו, עובד, מוצא בת זוג ומקים איתה משפחה, ורן עונה לו שהוא מרגיש שהוא (רן) אדם שלם ו"תקין" יותר רגשית ממנו. שניהם מנהלים אורח חיים מנוגד לחלוטין על אף נסיבות חיים זהות ומסובכות, אותה ביוגרפיה, אותה טרגדיה, אותה נקודת פתיחה, אלא שהתוצאות והבחירות שהם לקחו היו הפוכות זו לזו.
גם את אביהם הם מעולם לא הכירו/פגשו. ההורים הביולוגיים שלא היו להם - הם תעלומה משמעותית שיצטרכו לחיות איתה לנצח. בשנים הכי קריטיות, כשהם היו זקוקים לתמיכה הורית כילדים - לא היה להם איש בעולם מלבד זה את זה, שותפים לגורל אכזר ולגנים שירשו מאימם (לא ברור אם שניהם בנים לאותו אב ביולוגי, או שאימם התעברה משני גברים שונים.)
שי מעיד שאחיו רן היה כמו אב בשבילו במוסד, למרות שרק שנת חיים אחת מבדילה ביניהם. שהוא היה בפחד מטורף ורן הגן עליו, היה שומר הראש שלו - "האדם הכי קרוב אלי בעולם. יש מקום שרק רן ואני היינו בו בעולם. זה המקום הזה ביחד שאני לא לא יכול להסביר לאף אחד, שרק רן מבין. מעציב אותי שלרן אין חיים, שאני לא יכול לעזור לו בזה באמת. לפני ארבעים שנה הוא היה אח גדול כמו שלאף אחד לא היה אח גדול, הוא היה אלוהים, הוא שמר עלי מפני העולם, היה לי ברור שכל עוד אני איתו - לא יכול לקרות לי כלום. עכשיו אני מרחם עליו קצת, דואג לו הרבה, כועס עליו המון, ואוהב אותו יותר מכל השלושה."
רק שביום הולדתו הארבעים של רן, שי לא יודע איך לבטא את רגשות האהבה שלו, איך לומר לאחיו שהוא אוהב אותו. "אין לצפות ! אין לצפות לגילויי רגשות !" הוא זועק בכאב, מתפרץ ברגש. "אני אוהב אותך מאד", הוא אומר למצלמה, במקום לרן.
"יום הולדת לא שמח", רן אומר בעייפות לשי. "על מה לשמוח ? אין שום שמחה ביום הולדת." כן, ברור. כי כשנולד רן -קרוב לוודאי שאמא שלו לא שמחה, אז איך יכול לשמוח בהולדתו אדם שנולד לאם שלא שמחה בו ?
" נניח שהיינו נולדים למשפחה רגילה, אתה חושב שהיית בן אדם אחר אם היתה לך מסגרת הורית תומכת ? " שואל אותו שי. " אני מרגיש שאני מי שאני לטובה - בגלל הילדות והחיים שעברתי , ואתה לרעה - בגלל אותם חיים בדיוק. הילדות שלך דפקה אותך ? אתה מרגיש דפוק ?"
אחיו של שי מצידו, חוזר אחרי השאלות שהוא נשאל כמו הד, ועל רובן הוא לא משיב.
" אני מרגיש שהחיים שלך ממש דפוקים", ממשיך שי. " יש לך חבר בעולם הזה ? "
רן עונה לו שבסלולרי שלו יש רק את מספר הטלפון של אביהם המאמץ.
"אין לך את שלי", שי מזדעזע מהגילוי. "אפילו ששנים לא דיברנו , אני מרגיש שהקשר שלך ושלי במצטבר הוא הקשר הכי מורכב והכי משמעותי והכי חשוב שחייתי וחוויתי בחיי."
ובגלל זה שי כעס על בנו כאשר הוא השיב לו שהוא אוהב את המחשב יותר מאחותו, ואמר לו שנועה צריכה להיות חשובה לו יותר מהוריו, "כי אחים זה הדבר הכי חשוב בחיים, יותר מאמא ואבא".
שרר ביניהם נתק של שנים, כך עולה מדבריו של שי, הוא לא מפרט על מה ולמה, אולי זה יתברר בהמשך. מה שניכר מהסצינה הנוגעת ללב הזו, הוא ששי עושה מאמצים עילאיים להתקרב אל רן , שוב ושוב, קצת כמו שעושים עם הורה, נניח עם אבא, (אני לא מתפלאת, זה לא מפתיע שהוא לא רוצה לוותר עליו), אולם רן מצידו דוחה אותו מעליו והודף את ניסיונות ההתקרבות שלו.
" אתה אוהב ? אתה אוהב אותי ? " הוא שואל אותו כמו שילד שואל את אביו, הזקוק לאהבה שלו.
"לא ! אני לא אוהב אותך ! ", משיב לו רן נחרצות.
אני פוסחת על שני הסעיפים בניסיון לפענח את המוטיבציה של רן להכות כך את אחיו הקטן. התעללות רגשית ? האם זה ה"כוח" של רן ? זה המקום שהוא מרגיש בו גיבור ? והצורך להכאיב לאחיו - זו קנאה ? תיסכול ? מאיין האנרגיה הארסית הזו שמניעה אותו לפגוע ככה בשי, ללא רחמים ?
"הפתעתי אותך", הוא ממשיך לדקור את שי , "איזה יופי , לא ציפית. יפה מאד." הוא "מרוצה" מעצמו אבל לא באמת, רק לכאורה. סדיסט שנראה נהנה ושואב סיפוק מעוות מלייסר את אחיו אכול רגשות האשמה ? או שיש לו סיבות טובות לנהוג באחיו בחוסר חמלה כזה ? - אין לדעת, אלה שאלות שאין עליהן תשובה נכון לעכשיו, שהרי לרן אין מצלמה שמתעדת את ה"צד" שלו בסיפור הסבוך שלהם.
התקווה שלי היא שהצילום והתיעוד הזה שהסדרה מספקת, יצליחו להוות פלטפורמה שתקרב בין שניהם, אולי רן יצפה בסדרה בביתו ויתרכך, אולי החמלה תציף אותו, ואולי הוא יצליח לחוש אמפתיה לאחיו המיוסר אכול רגשות האשמה, אולי הם יצליחו לגשר על התהום שנפערה ,לסלוח ולהבין זה את זה יותר כבר תוך כדי מהלך הסידרה, בפרקים הבאים. הלוואי שכן, אני מאד מקווה בשביל שניהם שזה יצליח.
( שי גולדן )
בדומה לשי גולדן , גם ישי גרין, שהפך למיליונר לפני גיל שלושים, המוטיבציה הובילה אותו למקום הכי רחוק מאביו. הוא הפך לאנטיתזה של דמות אביו המובטל, וגם הוא מרגיש אחריות למצבו הדיכאוני, כשם ששי מרגיש אחריות על מצבו של אחיו.
הוא מראה לנו הסכם כספי שחתם עם אביו. "המסמך הזה מגדיר את מערכת היחסים שלי עם אבא שלי - הוא קרוע". כשהוא מבקר אותם, אנחנו עדים לסצינה קשה בה האב נראה אפתי ושקוע בדיכאון עמוק כי הוא מובטל. "הוא ישן 24 שעות, הוא חולה" אומרת אימו של ישי. כשאביו פשט את הרגל וירד מנכסיו, ואח"כ הסתבך בשוק האפור - ישי כל הזמן הציל אותו ותמך בהוריו כלכלית. ישי מפרנס את הוריו במשך שנים. הוא גדל למציאות מעוותת שבה הוא מרגיש כעת אחריות וחוסר אונים, כי הוא לא יודע איך לעזור להם.
"מה האחריות שלי כילד שלכם ?" , הוא שואל אותם ופורץ בבכי של רגשות אשמה מהולים בדאגה וכאב.
סלח לי, ישי, אבל מי כאן האבא ? אתה או הוא ? לא התבלבלת קצת ? נדמה לי ששכחת ושהחלפתם תפקידים. אתה לא אשם במצבם, אתה לא יכול לשאת על כתפיך את הבחירות המוטעות והשגיאות של אביך.
ומ"בן טוב" , (יותר מדי טוב) אחד המצלמה/העריכה מזגזגת , ואנחנו חוזרים ל"בן טוב" אחר, שוב לשי גולדן.
"הבן הטוב" הוא שם הספר האוטוביוגרפי שכתב שי גולדן. "אם יש בן טוב - מישהו צריך להיות לא טוב. אז אני ה- לא טוב", אומר רן בהרצאה ששניהם מוזמנים אליה לרגל צאת הספר.
"נראה לי שהוא ממש שונא אותי , לא מבסוט שקרה לי משהו טוב. אני מרגיש אשם, הוא צודק. מרגיש שטיפסתי על הגב שלו בדרך להצלחה שלי ", שוב מתבוסס שי ברגשות האשמה שלו. באמת ? מה הקשר ? זה שהצלחת - בא על חשבונו ? איך בדיוק ? הוא מתעלל בך שי, הוא מקנא בך, אני לא יודעת מי היה הראשון ש"התחיל", אתה או הוא, אבל הוא מתנכל ומתנכר אליך למרות המאמצים הכנים שאתה משקיע על מנת לתקן את היחסים העכורים ביניכם.
גם לואיס לא זוכה לתמיכה המיוחלת מהוריו הביולוגיים, ממורמר שהם לא התקשרו לומר לו שבת שלום - "שכחו ממני לגמרי, עדיף חברים מאשר משפחה", הוא קובע.
" אני שונא להשתעמם, כי זה גורם לי לחשוב, לצלול ולא לצאת החוצה. אז אני מעדיף לנקות".
הנה, גם לואיס פוחד לצלול לעומק, כי הוא פוחד לטבוע בנהר. עוד נהר. היה לנו כבר נהר , מקודם.
כן, לואיס, להרגיש זה מפחיד, תשאל את דודו בוסי, הוא יגיד לך שעדיף לברוח:
"מה אני צריך את כל החרא הזה ? אני שונא להרגיש , אני שונא להרגיש ! אני מתחיל להרגיש ושואל את עצמי בשביל מה ."
דודו מספר לחבר שלו שנטלי אהובתו החדשה העירה לו על שהוא שותה יותר מידי לטעמה - "יש לי בעיה עם השתייה שלך". ("יש לי בעיה" ? לך יש בעיה, נטלי ? ממתי זו הבעיה שלך ? סליחה נטלי, אבל זו לא בעיה שלך, למה את לוקחת על עצמך את הבעיות שלו ?) והנה הוא כבר מנבא את הסוף - "מבחינתי האקדח (ה"אקדח"??) הונח במערכה הראשונה, וזה אומר שתוך מספר ימים או תקופה לא ארוכה זה ישפיע עליה, והיא תגיד לי - לא מתאים לי. אם לא בזמן הקרוב, זה יצור מצב שאני אזרוק אותה. הבעיה שלי היא שנמאס לי מהר, שנגמר לי אחרי שבוע."
וכדי להשאיר קצת טעם מתוק של אופטימיות , אחרי כל האומללות והסבל, אקנח בסצינה רומנטית שלהם, בה הם מתקרבים והוא מתפייט - "זה לא קרה לי הרבה זמן, את יודעת ? חשבתי שאין לי את זה יותר, שזהו. שנגמר לי הלב, שהוא נסתם, שהחדירו בטון לשני החדרים והוא עמד מלכת."
על האומץ להרגיש - בקליפ הבא, ובטקסט שלאחריו.
מרגיש
מלים: אמיר פיי גוטמן ואייל שוהם, לחן: אמיר פיי גוטמן.
אני מוכן, כבר לא מרגיש חצוי עטוף צללים בכחול , רוצה להיות הכי קרוב |
