0
אני זוכרת את הלילות, התכווצתי במיטה, לא מודעת לכך שאני במלחמה. תמיד היה קר , ותמיד הבוקר מסרב להגיע, דמותך הפכה לאויבי בכל פעם שהיא הופיעה. שנאתי את התחושה, כל סוג של תחושה שנאתי, גם שפתאום הגיעה רוח מלטפת והכל היה נראה עומד להשתנות, משהו בגופי סירב להאמין, או סירב להכנע, למשהו שלא האמנתי שאיי פעם יגיע. מכירים את התחושה שבן אדם כל כך אהוב עומד מולכם ובמקום לאהוב , כל איבר בגופכם רוצה להעלם? ופתאום לא ברור, לא ברור איך מישהו שעושה כל כך טוב, עושה כל כך רע. וזה רע שלא ברור , כי הכל כל כך ברור , והדרך כל כך צלולה, ורק אצלי בראש , אני רואה איך בדרך המסך יורד ואני נשארת תקועה. אז בסוף בחרתי בפחד , ונשארתי עם הבושה. וגם היום שאני יודעת שהוא עדיין אוהב אני בוחרת במה שאני הכי מכירה- הגאווה. |