השתרכתי בעצלתיים אחרי שמוליק, שממשיך כבר שבוע עם השטות הזאת שלו ולא נותן לי מנוח. הוא מתגעגע למיקו, בסדר, אני שומע את זה כבר שנה לפחות. אבל בשבוע האחרון הוא ממש אובססיבי. ביום שישי האחרון הוא קיבל את ההזמנה לבוא לחגוג את ראש השנה ביחד עם מיקו, ומאז הוא מנסה למצוא דרך להגיע לשם.

שמוליק הוא החבר הכי טוב שלי. אני אוהב אותו בסך הכל. וגם הוא אוהב את עצמו, למרות שהוא קצת, אפעס, חסר מודעות עצמית.

כבר שנתיים בערך שהוא לא מסוגל לעוף, למרות שהוא יונה.

אתם מבינים, לפני שנתיים שמוליק החליט להתמקם רוב היום מול דבוש. הוא טען, בהתחלה, שזה בגלל שיש שם צל, אבל אני ידעתי שהוא פשוט מכור לקולה וחמוצים. גם על שאריות ההודו-נקבה הוא לא מוותר. וכעבור שנתיים, הוא מסוגל להגיע לכיכר רק כשיש אור ירוק, ביחד עם כל הרגליים המסריחות שחוצות את הכביש אחריו.

אבל לא ממש אכפת לו. הוא יושב בכיכר המטונפת עם הרגליים פרושות קדימה, כנף אחת מאחורי הראש, השנייה תופסת את הכרס הענקית שלו. "בחייאת, אבי", הוא אומר לי, "אתה לא יכול לדחוף אותי קצת פנימה? השמש הזאת הורגת אותי".

כבר אמרתי שאני אוהב אותו, נכון? אז דחפתי אותו פנימה. 

בלילות, כשכל שאר היונים מנמנמות, הוא מספר לי איך היה טס מעל שמי העיר במהירות מופרזת. כשמיקו עוד גר על הגג של העירייה וכל האנשים חשבו שההוא מהעיתון הוא אבא שלו, הם היו מסתכלים ביחד על השקיעה ומדברים על בחורות.

אבל מיקו עבר דירה למסריק ושמוליק כבר שמן מדי ולא מצליח לבוא לבקר אותו. "אתה לא מבין איזה גפילטע הוא מכין, אבי", הוא נאנח בערגה. "אני חייב להגיע לשם בערב החג, פשוט חייב". 

אני אוהב אותו, מה לעשות. אני חייב לעזור לו להגיע לשם. וגם נורא בא לי לטעום את הגפילטע הזה. מאז שסבתא שלי, עליה השלום, נפטרה ושמטה סופית את האוזניים שלה, לא טעמתי גפילטע. עשר שנים. שלא לדבר על החזרת. 

אז נדבקתי לעמליה, היונה המעצבנת מהצד השני של הכיכר. מאז שהיא סיימה קורס מורי דרך היא הפכה אפילו למעצבנת עוד יותר, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. אבל היא אמרה לי שהתוכנית שלי בת יישום, ואפילו הציגה לי חמישה שלבים להגשמתה. שלב לכל לילה. 

וכך, מדי ערב, אחרי ששמוליק נרדם, אני מקפצץ לצד השני של הכיכר. אני כבר יודע להרים את האוזניים השמוטות שלי למעלה, להוריד אותן למטה ושוב למעלה. זה עובד. הזנב הצמרירי שלי קצת מאט אותי, אבל מוטת האוזניים שלי מספיק גדולה כדי שאצליח לרחף מעל המזרקה. גם גגון כבר יש לי, ועמליה כבר אמרה שהיא תעזור לי לקשור אותו על הגב ולהעלות אליו את שמוליק. 

מחר בערב, אחרי שנתרחץ ונתלבש, נעוף ביחד לארוחת החג אצל מיקו הברווז: אני, אבי הארנב שמוט האוזניים שלמד לעוף, עמליה, היונה המעצבנת, ושמוליק, היונה השמנה שכבר לא מסוגלת לעוף.

שנה טובה!

(אז יש לי קצת אובססיה לארנבים שמוטי אוזניים, אז מה)