כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ילד, תתנהג יפה!

    השם: נובו. המחלה: ADHD. הכתיבה החליפה את הריטלין.

    תגובות (8)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      31/3/12 10:04:
    תחילתו של מסע. לכל אחד יש רצון לאיזשהו מסע לא לכל אחד יש כוח לא כל אחד יש אומץ.
      20/9/10 21:17:
    כותב נפלא
    תענוג לקרוא את התיאורים שלך
    והדרך שבה אתה מעביר רגשות.
    :-))
      17/9/10 15:48:
    משובח ומעניין. מחכה להמשך
      12/9/10 22:33:
    סקרנית להמשך...
      12/9/10 20:37:
    פשש , nice!

    *****
      11/9/10 20:06:
    אני נורא סקרנית לגבי המשך הסיפור....
    *
      8/9/10 18:35:
    וייפתחו שערי שמים ...
    0

    'הו, מומבאי אהובתי' פרק ב'- "עטוף בגלימה"

    8 תגובות   יום שלישי, 7/9/10, 17:15

    הוא יצא מהמעלית ופנה בטבעיות ימינה למסדרון דו כיווני שמשני צידיו עשרות חדרים ללא כתובת, כשהוא משאיר אחריו ניחוח בושם של no brand name מעורבל בריח עשן של חביתות עשויות מאבקת ביצים שחולקו לנוסעים כשעה וחצי לפני הנחיתה.
    דאגתי להשאיר את דלת המעלית קצת פתוחה על ידי לחיצה רציפה על מקש ה-door open  שעל הצג ולהוציא את הראש כדי לראות שהוא אכן מגיע בשלום ליעדו הסופי לפני שאמשיך לחדרי, כמו בחור צעיר שבחר ללוות אותה עד פתח הדלת ובכך להרוויח עוד כמה נקודות בדייט הראשון שלהם.

    רגע לפני שהחזרתי את הראש והאצבע למקומם הטבעי, ראיתי אותו מסתובב וחוזר מובס כשבא עם אותה הבעה ובאותו קצב, כאחד שכבר מזמן אמר 'לא לחיים' למרות תפקודן התקין של מערכות גופו.


    הוא גרר את המזוודה בעזרת ידית שחורה נשלפת ששמשה לו כמקל סבא כשמבטו הפעם מרוכז ומופנה ימינה למספרים האי זוגיים שדבוקים לדלתות החדרים, עד שמצא את מבוקשו.

    החזרתי את הראש פנימה והחלקתי את האצבע המקובעת קצת שמאלה ללחצן ה-door close . מישוש קצר בכיס הקטן של הווסט, העלה את הכרטיס החכם שעתיד לפתוח דלת למסע גורלי מרתק ולטרוף מחדש את עקרונות ההגיון המעוות שהכרתי עד היום.

    המעלית נעצרה בקומה ה- 23. לאחר ניווט לא מסובך בפרוזדור המפותל של הקומה, הכנסתי את המפתח לכספומט של הדלת ונכנסתי לחדרי.
    הנחתי את המזוודה והטרולי על שידה שעוצבה ותוכננה במיוחד עבורם, פתחתי את הכפתור האחרון של החולצה, שיחררתי את העניבה עם שתי אצבעות והתחלתי לנשום.
    החדר היה מפואר ומעוצב בקווים חדים, קירותיו היו מקושטים באמנות מערבית עכשוית ובמרכזו מיטה זוגית ענקית עם מצעים מקשמיר אמיתי כשעל הקיר ממול דבוק מסך דק של טלויזיה שנראה כשלעצמו כמו יצירת אמנות אותנטית ורק דיוקן של אברהם לינקולן היה חסר בפינה על מנת להפכה לסוויטת פאר באחד ממלונות היוקרה של בירת המערב.
    הוא היה אטום בחלונות כפולים וכהים מזכוכית עבה שלא היה ניתן לפתוח, ובכך נמנע מהמציאות הקשה, של אלפי בתי קרטון והמוני בני אדם רעבים מלהכנס פנימה.
    נשכבתי על המיטה עם המדים והנעליים כשעיני בוהות בתקרה וניסיתי לעכל את מראות  הידיים שנקשו על החלון שלי באוטובוס, מתחנננות למזון, בגד או חפץ כלשהו, העיקר לקבל משהו ואת המעבר הפתאומי לחדר המפואר שלרגע לא היה קשור במאומה למה שמתרחש בחוץ.
    ניסיתי לקום כדי להתקלח אבל לא הצלחתי לזוז, עיני נהיו כבדות והקיר שמעלי החל להצטמצם עד שנראה כמו זיק אור של כוכב   בודד ותחושת עייפות החלה להציף אותי.
    דמיינתי שאני אחד מהם, זה שמגישים לו את האוכל והיין, איש עסקים שעשה את כל הדרך רק כדי לחתום על כמה מסמכים, עם אישה אחת יפה שמחכה לו כבר שיחזור עם אין סוף חויות שרק הוא יודע לתאר וילד קטן שיספר בגן לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע, על אבא שטס לארץ רחוקה כדי לקנות לו מתנה גדולה ואולי אפילו שתיים.    
    פקחתי את העיניים, מבלי לזוז, עדיין בוהה בתקרה שכבר חזרה לגדלה הטבעי ונמלטתי מהמיטה שביקשה לשאוב ממני עוד כמה רגעי דכאון.
    לאחר שפשטתי מעלי את מדי האסיר, המשכתי למקלחת שהתחננה לבואי.
    היא נראתה הרבה יותר מכובדת ממזרקת האורות המרקיבה של יעקב אגם בכיכר דיזינגוף.
    מבט מהיר במראה העלה חיוך שלא משתמע לשתי פנים. לאחר הצצה חטופה במכשיר הסלולרי הבחנתי שכבר חלפו שעתיים.
    לרגע השתעשעתי מתחת למפל המים במחשבות על עולם אחד קסום שללא התראה מוקדמת ומבלי לבקש רשות בחר להשאיל את נשמתי אליו, לשפץ ולהחזירה למקומה.
    סבון מגולף בצורת בודהה ישב זקוף על כלי חרסינה בתנוחת יוגה ולאחר שהמסתי את ראשו על גופי, שמעתי את הטלפון מצלצל בחדר השני .
    מיהרתי לצאת מהמקלחת כדי לענות כשכל גופי מטפטף מים אבל לא הספקתי ואחרי שתי דקות ראיתי את הנורית הקטנה שעל המקשים התחתונים מהבהבת. לחצתי על מה שלחצתי וחיכיתי לבשורה:

    "היי, אתה בטח ישן..אממ...טוב דבר איתי כשתשמע את ההודעה. אהה, אני בחדר 2532 אז צ'או בינתיים".


    הקשבתי שוב להודעה בתקווה לשמוע גם שם מאחורי הקול הנשי, אך לשוא ואחרי שעברתי על רשימת הצוות, צמצמתי את האפשרויות לשלוש: רעות, מאיה או סיגלית ומכיון שרעות וסיגלית באו עם בני זוגן, הימרתי על מאיה. חיכיתי עשר דקות כדי לא להישמע נזקק וחייגתי:


    "הלו"


    "היי מאיה, מה קורה"?

    "בסדר, התקשרתי אליךָ עכשיו. רציתי לשאול אם בא לך לרדת איתי קצת לבריכה"

    "כן, אני יודע, הייתי במקלחת בדיוק כשהטלפון צילצל, הרגע שמעתי את ההודעה שֵלְךְ, מה הענינים?

    גמורה מעיפות, אבל לא נורא, קלטתַ איזה חדרים?"

    "כן אה, מישהו שהיה מסתכל מהצד היה חושב שהמשכורת שלנו מינימום חמש ספרות."


    "אפרופו חמש ספרות, חודש שעבר הייתי על 106 שעות ויצא לי 4600 ש"ח, למזלי בדולרים היה בסדר, היית מאמין, 106 פאקינג שעות, מזגתי קפה באויר!!! אין לי מושג איך אני משלמת שכר דירה החודש ועוד יש לי שתי חתונות שתקועות לי כמו אני לא יודעת מה"


    "תגידי, איך עברה לךְ הטיסה"?


    "כרגיל, ג'ונגל".


    "וואלה"?


     "ועוד ג'ונגל של הודים"

    "הודים זה טוב לא?,  הם דוקא שקטים ההודים האלה, תגידי תודה שזה לא צרפתים".

     
    "שקטים-כן,  טוב- תלוי למה אתה קורא טוב, כל דבר שאתה שואל אותם, הם עונים בכן ולא עם הנדנוד ראש הזה שלהם, אתה מכיר את זה, פשוט סיוט, עשיתי תאר בחינוך מיוחד לא בשפת סימנים,   נשבעת לך, בשלב מסוים כבר דילגתי על השאלות ונתתי להם מה שבא לי והגנובים האלה עוד ממשיכים להנהן לך"

    "הספקתְ לישון קצת"?


    "עכשיו לא, אבל ישנתי כל הדרך באוטובוס" מה איתךָ, הצלחת להירדם"?


    "קצת, אבל משום מה אני לא עייף"

    "בטח לא עייף, כשאנחנו שברנו את הראש בארוחה בלנחש תשובות, אתם כבר יצאתם עם עגלת קינוחים, די, אין לי כח לזה יותר, אני חייבת לצאת כבר לקורס ביזנס, נו יואב, תפעיל שם את הקשרים שלך, אני כבר לא יכולה יותר".

    "עאלק קשרים, נראה לי שעם כל החופשות מחלה שהוצאתי, מעיפים אותי בסוף השנה".


    "יא חוצפן, כמה נוסעים היו לכם מקדימה? עשרים?, עשרים ושניים?


    "את האמת, שמונה עשר, אבל תקשיבי קטע, ישב אצלנו איזה הודי שדוף, מזכיר קצת את זהר ארגוב בתקופות הקשות שלו, אם את שואלת אותי, זו הפעם הראשונה שהוא עלה על מטוס בחיים שלו, בטח זכה באיזה שעשועון או משהו.."


    "כן, זה שהראתָ לי כשבאתי לקחת כמה כריות.."


    "אממממ.."

     
    "נו יא גנוב, זה בלי השיניים שאמרתַ שראיתָ אותו מתקלח בכיור של השירותים, קרעתָ אותי מצחוק..אתה לא זוכר שאמרתי לך שלקח לי חצי שעה להירגע אחרי זה?.."

    בדיוק, נכון, נכון, זה עם השרותים.. בקיצור הבן אדם חי בסרט, לא הפסיק לאכול מאז שהוא התישב. אני מגיש לו ארוחה, נראה לי שזה התחיל בדג, אחרי שהוא סיים הוא ביקש עוד מגש, הפעם עם סטייק כי הדג לא היה לו כל כך טעים..


    "אני לא מאמינה..מה..  ונתת לו?


    "היתה לי ברירה?, הוא לא הפסיק לצלצל בפעמון הקריאה, כאילו זה צעצוע. אחרי האוכל כשעברתי עם קפה ותה, הוא ביקש גם וגם וכשעברתי פעם שנייה הוא שוב ביקש גם וגם, נשבע לך אם הייתי מגיש לו קערה עם מסמרים, הוא גם היה אוכל"


    "אני לא מאמינה,לפחות הוא נרדם בין הארוחות"?


    "נרדם...איזה נרדם, אחרי שפיניתי לו את המגש, הוא נכנס לשרותים לאיזה חצי שעה, יצא כולו רטוב ובדרך למושב שלו, הוא עבר במטבח לקח צלחת ריקה מהמגשים שפינינו, חזר למושב ולא הפסיק לפצח גרעינים עד ארוחת הבוקר"


    "אין, לפעמים העבודה הזו הזויה לגמרי, תגיד, טסתַ פעם עם הפרסר הזה"?


    "כן פעם אחת, תדעי לך שהוא בן אדם טוב אבל מאד מסכן"


    "אתה מוכן להסביר לי מה זה הדבר הזה !? הוא כל הטיסה שכב על המושבים של הדיילים, פתר תשבצים של ילד בן ארבע ואפילו לא הרים את הראש לראות מה קורה."


    "אני יודע, אבל אני מרחם עליו, איזה דייל אמר לי פעם שהוא גם עובד על מונית בימים שהוא לא טס כדי לממן לילד שלו לימודי משפטים באנגליה וזה שבה אותי. אם שמת לב, הוא גם בקושי פותח את הפה. תדעי לך שיש לו עיניים טובות ולפחות הוא לא מזיק כמו הרבה אחרים"


    "סליחה..סליחה..יצא לך פעם לעמוד לידו שהוא כן פתח את הפה"?


    למה, הוא אמר לך משהו"?


    "זה העניין, הוא לא אמר, את השיחה ניהלתי עם הצחנה שיצאה מהפה שלו ותאמין לי שהיא היתה קשקשנית לא קטנה ומאד אלימה, מאד מאד אלימה."


    "יאללה, מספיק סיפורי טיסה להיום, מה התוכניות להשבוע"?


    "וואי יואב אתה קולט, שבוע שלם במקום ההזוי הזה, ועוד משלמים לנו, אני לפעמים משתגעת מזה, תגיד זה הטיסת חג הראשונה שלךּ?


    "את האמת? כן, קבלתי בהתחלה טורונטו, אבל החלפתי עם איזה דייל הפוך, הוא התחיל לבכות לי שהבן זוג שלו שם כבר מתפחלץ מגעגועים אז הסכמתי וחוץ מזה אני כבר מחכה שלוש שנים לשהייה כזאת וזה הסתדר לי בול בזמן, אתם מתכננים איזה טיול או משהו כזה"?


    "אתם?..מי זה בדיוק אתם?"

    "אני יודע..אנחנו צוות מלא, בטח מישהו מהם תכנן משהו, את יודעת זה לא יומיים..מה תעשי כל השבוע הזה לבד?"

    "זה לא יומיים, אבל כולם פה עם משפחות ואם אני שמה את הפרסר בצד ואני שמה אותו בצד, נשארו אתה ושתי הפקצות שעבדו איתי מאחורה וחוץ מיזה גם הם הביאו את החברים שלהן.

    "ומה עם הטייסים"?

    "מה עם הטייסים?..."

    "להם תמיד יש תכניות מקוריות, את יודעת תוכניות חכמות כאלה, אולי תצטרפי אליהם, לא?"

    "מה אתה צוחק עלי...אתה יודע טוב מאד מה זה טייסים בשהיות כאלה, טייסים חיים על מגדל מאד מאד גבוה ולמגדל הזה אין לא מעלית ולא מדרגות, המשוואה הזאת מאד פשוטה: אם אתה לא הם אתה פשוט-לא!  וחוץ מזה גם הם באו עם משפחות"

    "בקיצור, אז מה תעשי"?

    "לא יודעת, חשבתי היום להירגע בבריכה ומחר לרדת לקניון למטה, יש שם חנויות של מעילי עור שתופרים לך לפי מידה במקום וזה גרושים, הבטחתי לאחותי שאני אביא לה גם. יאללה יואב, אני בונה עליך, אפשר אם אתה רוצה איזה יום ללכת לראות את המכבסה הגדולה, זה רבע שעה מכאן במונית אבל אני לא בטוחה שבא לי לצאת מהמלון, ראיתַ מה הולך פה בחוץ,  ממש סרט אימה. מה אתה אומר?"

    "אני מחר בבקר יוצא למסע"

    "מה, כושר וכאלה?, וואי נראה לי ששכחתי את הנעלי ספורט שלי בבית, אבל אפשר לשלב גם את זה, אני אקנה בקניון למטה, זה בטח גם עולה גרושים, אתה חייב לבוא לעזור לי לבחור, אין לי מושג בזה, אני חייבת להתחיל לעשות הליכון והבנתי שיש פה חדר כושר 'לפנים'.

    "כן, אני יודע אבל לא מסע כזה, אני נוסע לאיזה כפר בודהיסטי בצפון"

    די, נו, יואב, שכחת שאני מכירה אותך, תהיה שנייה רציני..."

    "אני רציני לגמרי, יש רכבת שיוצאת לשם בדיוק בשש ואני חייב להיות עליה, זה נסיעה של עשר שעות"

    "נו, תגיד לי כבר שאתה מסתלבט עלי"!

    "נו מה יהיה, את רוצה שאני אצרח את זה? אני מחר עולה בשש על הרכבת הזאת"

    "וואי... אתה באמת מתכוון לזה. אבל רכבת?, מה, אין טיסה לשם? עשר שעות ברכבת שלהם... אתה לא שפוי, נסעת פעם שעה ברכבת כאן שאתה זורק לי ככה- עשר שעות? ברור לך שזה חצי טרבלינקה!"

    "בחיים לא, בשלוש הפעמים האחרונות שהייתי, לא יצאתי מהמלון אבל יהיה בסדר"

    "אז מה נפל עליך"?

    "זה סיפור ארוך, עזבי, וואי אנחנו כבר שעתיים טוחנים בטלפון, אני חייב לשים ת'ראש קצת.

    "אל תגיד לי עכשיו- תעזבי, אני רוֹצָה להבין מאיפה קפץ לך הג'וק הזה, מה השעה בכלל?...נראה לי שאני כבר אוותר היום על הבריכה...שנייה אני מדליקה סיגריה...נו דַבֵּר....

    "לפני שנתיים באחת הטיסות שלי מכאן לארץ, זָכִיתִי לשרת אדם אחד גדול"

    "עצור..לא מבינה, מה זה אדם גדול?... שמן גדול? אדם חשוב גדול? סלב גדול?

    "איש רוח גדול"

    "או קיי" ו.., מישהו מוכר וכאלה..?

    "מאד"!

    "די, נו, או שאתה מספר או שלא, מי זה?

    "הדלאי לאמה"

    "איזה קטע, אני זוכרת שהוא הגיע לביקור בארץ, וואלה הייתָ על הטיסה הזאת, איזה קטע ,גם חברה שלי היתה על הטיסה הזאת, לא ידעתי...נו תמשיך...

    "בקיצור באותה תקופה גילו לאבא שלי את המחלה, הוא היה כבר במצב ממש לא טוב והרגשתי שהעולם פשוט מתמוטט עלי.

    "וואי לא ידעתי, אני מה זה מצטערת"

    "לא זה בסדר, בקיצור, הוא טס עם עוד שמונה נזירים שלו ועוד שני שומרי ראש שגם ישבו בביזנס. ונוצר מן פסטיבל כזה של דיילים שרצו להצטלם איתו.

    "נו והצטלמת איתו?"

    "לא, לא הייתי במצב של להצטלם עם אף אחד, בכל אופן באמצע הטיסה כשכל הנוסעים ישנו כולל הדיילים שיצאו למנוחה הראשונה, סגרתי את הוילון במטבח ו...וואי אני לא מאמין שאני מספר לך, קצת קשה לי..."

    בבקשה תמשיך, אני ממש רוצָה לשמוע, אתה בסדר יואבי?, אתה רוצה שאני אעלה אליך לחדר?"

    "לא אין צורך, רק תקשיבי לי קצת"

    "יואבי אני מקשיבה, לעלות אליך ותספר לי בחדר?"

    "לא, רק תקשיבי...ו.. ו..ואז העולם התמוטט, ולא רק בגלל אבא שלי, בגלל כל החיים.... למזלי הייתי לבד, את שומעת מאיה?"

    "אני איתְךָ נשמה, מקשיבה לכל מילה"

    "ואז, פתאם הוא נכנס למטבח"

    "מי, הדאלי לאמה"?


    "כן, ובלי להוציא הגה הוא פשוט חיבק אותי ועטף אותי בגלימה הזאת שלהם, הבורדו, את מכירה את הגלימות האלה שלהם?"

    "בטח שאני מכירה"

    "הוא הסתכל עלי ולא דיבר, היו לו עיניים כאלה, שאני לא יודע איך להסביר לך...ובאותו רגע ממש לא הייתי דייל..ולא הייתי כלום...והדמעות שלי  כבר התחילו להכתים לו את הגלימה.. והדבר היחידי שיצא לי מהפה היה....."

    "יואבי אתה בסדר? יואבי אתה שם? יואבי"..

    היה......והדבר היחידי שיצא לי מהפה היה:
      my father…my father…my father…please tell me what should I do?  
     
    "ואחרי כמה דקות שהייתי עטוף שם, הוא הוציא את העט מהכיס של החולצה שלי ואת הפנקס שהיה שם, תלש דף אחד, רשם עליו משהו, והחזיר את הפנקס עם הדף הבודד והעט חזרה לכיס אבל לכיס השני, השמאלי"..

    "תמשיך תמשיך"

    "ומייד אחרי זה, הוא קירב את הפה שלו לאוזן שלי ולחש לי משהו באנגלית"

    "מה הוא לחש?,  בבקשה תספר לי מה בדיוק הוא אמר"

     "מה הוא לחש לי באנגלית"?

    "כן, אני רוצָה שתגיד לי בדיוק מה הוא לחש לך באנגלית"

     "הוא אמר לי ש..אממ...הוא אמר לי ש-

    " you are my munk ,and I want you to do something for me, the next time ,the minute you land in mumbai,  you will  look for his sign, and then in the next morning you will take the first train, remember, it is important you take the first train to a village named: Mcleod Ganj , don’t worry my munk ,you don’t need to remember the name by heart. I wrote it with a little letter on the piece of paper from your pad that is in your left pocket now. And  inside the train you will look for his second sign. When you reach the village you will give the letter to the first person you will see, and he will know to take you to my friends house and by the time you leave the village after you stayed there for no less then 48 hours, on your way back, his last sign  in the train, will look for you, and I promise you that then you will know what you should do for your father."

    " הינהנתי לו כן, כן, מהיר עם הראש כי לא יכולתי לדבר, ואז הוא שיחרר אותי מהגלימה שלו, נשק לי על מרכז המצח בדיוק בנקודה מעל האף, הסתובב כשהוא סוגר אחריו את הוילון ומבלי לדבר יותר, חזר למושב שלו.
     בנחיתה כבר היתה המולה במטוס ולא הספקתי להיפרד ממנו"

    "יואבי אני באה איתך!, אני רוצה שתיקח אותי איתך! אתה לא משאיר אותי פה לבד!"

    "הלו..יואבי, אתה שם?...הלו..יואבי? מלאך שלי אתה שם?, אתה חייב לקחת אותי איתך, אתה לא יכול
    לנסוע לשם לבד !!!"

    החזרתי לאט את השפופרת למקום כי לא יכולתי לענות לה יותר, הצצתי בשעון שבדיוק התחלף לשלוש  ומיד הבנתי ששלושת המילים האחרונות שיצאו מגרונה בזעקת כאב הם הסימן הראשון שלו במסע שלי.     

     




     



     

     



     






     





     
      

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      N.O.V.O
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין