כמו בכל שנה, לקראת ראש השנה אני נתקף בולמוס של חיטוט בקופסאות הנעליים הבלויות שבהן זרוקות בערבוביה תמונות ילדותי. השנים חולפות והתמונות מצהיבות כמו עורי המתקמט והמתבלה וכתמי עש צומחים בהן כמו כתמי השמש שצצים על פניי. מדי פעם אני שולף תמונה דהויה, הופך אותה על גבה וקורא את הכיתוב שנראה כמו קיעקוע מטושטש והספרות הכחלחלות דהויות מזכירות לי את המספר הכחול על אמתה של אמא שלי. אני הופך את התמונה על בטנה ומנסה להזכר מתי צולמה ומי הם הילדים שעומדים שם לידי ומה עלה בגורלם.

כמו בכל שנה צצה ועולה כמו במטה קסם אותה תמונה מזוגגת שבפינה העליונה שלה נעוצה סיכת ביטחון חלודה. זו תמונה קבוצתית של כיתה בשלש שורות. בשורה הראשונה יושבים ילדים וילדות בידים משולבות, השורה השניה עומדת והשורה השלישית מוגבהת על כסאות. באמצע בין הילדים המגחכים מחייכת ועומדת המורה שרה בתסרוקת בננה גבוהה - שיא האופנה של אותה תקופה.

אני לא צריך להפוך את התמונה בכדי לדעת מתי היא צולמה. שני הילדים היושבים בשורה הראשונה אוחזים בידיהם שלט שעליו כתוב"'כיתה ד1 בית הספר הממלכתי מכלל".

היד הקמוצה בחוזקה מסביב לשלט והפנים הרציניות של הילד משמאל מלמדים שהוא חש בתפקיד האחראי שהוטל עליו, לשאת את דגל כיתתו לנצח. אפילו החייל האמריקאי בתמונה המפורסמת של אבו ג'ימה לא לקח את תפקידו ההיסטורי ברצינות שכזו.

אבל אני לא צריך לבחון את האצבעות המהודקות ולא את השפתיים הקמוצות ואת העיניים החרדות בשביל לדעת מה עובר במוחו של הילד הרזה והקטן שעיניו שקועות עמוק בחוריהן ורגליו הצנומות מבבצבצות מבעד למכנסיים קצרות ומטולאות.

אני זוכר היטב את שחלף במוחי ברגעים ההם אחרי שהצלם הסתיר את ראשו מתחת לבד השחור של הצלמניה הגדולה שעמדה על שלשה רגלי העץ ודמתה למכונת ירייה אפילה שבעוד רגע תקצור את כולנו.

אני מביט בילד שהייתי אני והעצב של אז חוזר ומפכה בתוכי. ואני נזכר בשנה שחלפה ובמריבות הרעות וכואבות בהן הייתה רוויה. אני שומע את הצעקות שיצאו מהגרונות הניחרים של הורי והן עולות ומתמרות עמו עשן מארובה וחודרות לכל בית בשכונה מבעד לכל חלון וחרך וסדק. אני זוכר את המבטים של השכנים בבקרים את הלעג של הילדים ואת התקווה שבעוד שבוע, כשתסתיים שנת הלימודים אציג בפני אמא ואבא את התעודה של התלמיד הכי טוב בכיתה וזה אולי זה ישכנע אותם להפסיק.

אבל זה לא קרה.

גם "הראוי לשבח" בכל המקצועות וגם "משתתף יפה בכל השיעורים" וגם "הטוב מאוד" (בתקופה ש"טוב מאוד היה נחשב ו"המעולה" ו"המדהים" טרם באו לציין בינוניות ורדידות לשונית וערכית) לא עזרו לצנן את המריבות ואפילו לא הפתגם "דרך ארץ קדמה לתורה – משרד החינוך" שהיה מודפס בגב התעודה לא מנע מהוריי להתכתש ולאמלל זו את זה וזה את זו ושניהם יחדיו אותי.

בתמונה אני יוצא דופן. לא רק בישיבה המכווצת אלא גם בכיפה הלבנה הגדולה על ראשי. דתי על דעת עצמו בכיתה חילונית. ברחתי אל הדת למורת רוחם של הוריי שאחרי השואה נתנו גט לאלוהים עוד בטרם נתנו גט זו לזה ובטרם קיבלו גט מהחיים ובטרם הבנתי על מה ולמה יצא קיצפם האחת על השני ולהיפך.

הלכתי אל הדת למצוא בה נחמה. מתחת לזרם המים הדליל של הדוש הייתי תוקע בשופר שאילתרתי מצינור גומי אדום וקיוויתי ששערי שמים יפתחו למעני ואלוהים שעושה שלום במרומיו יעשה שלום גם בבלוק 68 בשכונה.

הוא לא עשה. לא בשכונה ולא במרומיו. הוא עדין לא עושה. גם לא כשהשופר הוא מקרן מתפתלת של אייל בן קרניים ולתוקע זקן ארוך עד הברכיים.הוא גם לא יעשה.

הייתי דתי וקיבלתי עלי את מצוות הדת כמו שלימדו אותי חבריי, בירכתי על המזון וקיללתי את הנשים הפרוצות שהלכו בקיץ הלוהט בשמלה חשופת שרוולים. אני מודה שהגידופים האלו נעשו בלחש ומאחורי גבן כי בסתר לבי נצנץ כבר אז היצר הרע שנמשך אל בשרן גם כשכל הנראה הסתכם בכתף וזרוע ויד שבסופה סל ירקות.

בימים הנוראים הצטרפתי לתשליך ויחד עם כל המתפללים האדוקים רוקנתי את כיסיי מכל חטאיי והיו לי כאלו רבים: שני פקקים של טמפו, ארבע גוגואים: שלשה שוים של מישמש ואחד פושט של שזיף, גומיה קרועה. רק את סיכת הבטחון לא השלכתי. איתה, כך חלמתי אוכל לנקר עיניים של דרקון ולהציל נסיכה יפה איתה אחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אבל גם הדרקונים של אז הבינו בנדל"ן ואף אחד מהם לא טרח לבזבז את להבותיו בשכונה העניה על בתי הבלוקים העלובים שלה וכך ניצלו מעיוורון ואני לא זכיתי בנסיכה.

אני מחזיר את התמונה לקופסת הנעליים. אני שולף את סיכת הבטחון החלודה ומכניס אותה לכיס.

היום בדרכי אלייך אהובתי אשליך אותה.