זהירות: חומרים מתישים. הקורא על אחריותו, הכותב נוער ומתנער.

המלצה: במנות קטנות. כדאי להדפיס. רצוי לא להיאבק- לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים, לא למעין עושר. אולי לאין אושר.

תלונות: להעביר ל

בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע.

זדראסטוֻוייטה

מוסקבה. יום ראשון. לא שלי, כלומר כן, אבל במובן של סאנדיי. איריס בביקור. חוזרת לישראל בטיסת בוקר. ערב קודם מתלבטים האם להגיע לתחנת הרכבת באמצעות המטרו, אותה תרגלנו לראשונה יומיים קודם, האם במונית רחוב, או שמא ברכב החברה החונה לרשותי. אתמול דרסתי את בתולי נהיגתי הרוסית. ואם כבר ברכב עצמאית, אולי כבר כדאי להגיע איתו לשדה? כולה ארבעים וחמישה קילומטראת לשדה תעופה דומנדֶדובו. מתוכם, ששה עשר שלעיתים נקמ"שים ב- 140 שעטות, שאר השלושים- שעה וחצי שעתיים של חפירה. מדוד. תריסר פעמים.

עיר עצומה מוסקבה. מהז'אנר של לונדוניוטוקיורק. אבל עם טוויסט של עצב, אֶטְסֶפְפפף, תוגה תמידית, עוטה כשמיכה אפורה על הכל. בניינים מרשימים, כבדים כאלה, פארקים ומרחבים ציבוריים שמתכוונים, אולי אפילו משתדלים, אך לא מצליחים להשרות אווריריות ומרחב. עלי לפחות. אין חן. גם לא צירי תנועה מהירים שחותכים את העיר. במקום זאת- סובי מוסקובי והקיפוה: בקונספט שעוצב החל מהמאה ה-16 ותצורתו התגבשה ב-1820, הטבעת. רינג. קאלצו. אלה, שלושתן, מקיפות את הקרמלין והככר האדומה שחוברו להן יחדיו, ברדיוסים שונים, תחמו את העיר, את התפתחותה, חתמו את אווירתה בעבר, וכעת, מצרים באפקטיביות את תנועתה, כנעליים השומרות על קרסולי סיניות קטנות, מגבילות תנועה, כמטפורה תרבותית משמרת, אֶתנו-צנטרית.

גר על הסֶדוביה קאלצו, טבעת הגנים, הרינג השני. קוטר הטבעת כ- 16 ק"מ וכוללת 17 שמות רחוב מתחלפים. יש עליה, כלומר תחתיה, קו מטרו. שם התואר 'עורק' קטן על הרינג, אלא אם מוסיפים ל'עורק' חיים. בצרותה- שישה נתיבים, בשיאה- ח"י מסלולי נתיבי חֶנֶק.

הדירה ממוקמת פצצה. מצפון, הבית מעבר לכביש- שגרירות ארצות הברית. שוטרים רוסים חמושים ניצבים תחת כובעי מצחיה עצומים שומרים עליו. שמעתי, שכשנבנה הרוסים הטמינו ציוד האזנה בקירות; שולח לכם, סרגיי המצותת במפקדה ואלכסיי השומר בחוץ, אמפטיה על התמודדותכם עם הכל, הקול, הטעם והריח שאני מפליץ בד' אמותיי. ובחוץ.

מדרום- המשרד, מגדל Lotte Plaza, שהוא למוסקבה כמו, נגיד, בית אסיה לתל-אביב. ספון בקומה 19, שתי קומות מטה מ-בר מסעדה Kalina, נניח, הרפאל המקומי. חיפוש אינטרנטי של הנכתב ימחיש. בין דירתי החביבה, המצטנעת בבניין מדכא, למשרדי המנקר בבניין מתפאר, 373 מטר הליכה ושלושה קילומטרים נסיעה, ככתוב על פי ממלכת גוגל, נסיכות ארת'.

למה שלושה קילומטר נסיעה על פחות מ- 400 מטר הליכה? כי אין שמאלה. על הטבעת. למה אין שמאלה? מפני שהפרט, בתצורתו האינדיבידואלית, כאן, לא באמת מעניין. ובניסוח אלטרנטיבי - המכלול הוא הרלוונטי. כלומר, באמא'שך ועזוב'תך מציפציפיאדה אינדיבידואליסטית פוסט מודרניסטית- טובת הכלל באינטרפרטציה הנתפשת על-ידי השלטון היא הרלוונטית. התפישה שרירה היסטורית לעבר. למערב, לא למקומיים, הייתה תקווה עם מלות קסם כפרסטרויקה וגלסנוסט – בנייה מחדש ופתיחות גורבצ'וביים, הנערץ על פלוצרים מערביים ושנוא על המקומיים. מבחינתם – ניפץ את הסדר והעוצמה, על פי סדר ערכים זה, שלא נכון היה להרוס. לשאלתי מי היא הדמות שהם מעריכים פוליטית במאה העשרים, רבים אומרים, שסטאלין הרשים אותם- היה סדר. שלטון. יכולת עשייה. הם לא מזהים מנהיג שקידם את טובת האזרח. לא מחפשים כזה. המנהיג עושה לעצמו ואולי לכלל כלשהו. לא לאזרח. זה הדי.אנ.אי. האם גישה זו מצמיחה תושבים המתגוננים בחולשתם כהישרדות מפני שלטון חומס, ובחוזקתם מפתחים, מטפחים תרבות מתוחכמת עם הומור ציני החוגג כשל ומולה, כוחניות ואלימות כאמצעי קידום והתפתחות?

נחשפתי למחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן הבודק את שיעורם של מהגרים יוצאי חבר העמים מבין מי שרואה עצמו כיזם בישראל. בדרך כלל, בחברות הגירה שיעור היזמים מבין המהגרים גבוה יותר מהממוצע. ההסבר: במגבלות השפה, התרבות והתנאים- העצמאות, ההעזה שביוזמה היא דרך המהגרים לשרוד, להשתלב, להתקדם בחברה המארחת. בישראל שיעור מי שרואה עצמו כיזם מקרב יוצאי חבר העמים נמוך יותר. במובהק. ההסבר שנתנו המלומדות לתופעה המאובחנת- את מעשה היזמות המהגרים בצעו בעצם הגירתם. הגירת העולים יוצאי חבר העמים, מפעימה אותי; בחריצותם, הטמעותם המוצלחת במארג התעסוקתי כלכלי, בכישורי מיומנות הבנת הסיסטמה- מה מגיע ומה אולי, מה כדאי ומה על תנאי, על מה להילחם ואת מה לדרוש, בשאיפה לביטחון ועצמאות כלכלית. כישורים אלה נוצרים ומתפתחים כתוצר מסגרת מסויימת – זוכר שהתפעלתי עד כמה השיח החברתי בין קיבוצניקים כולל יחסי פרט-סטרוקטורה, מה לגיטימי לקבל/לקחת ומה לא. העולים לארץ, בהכללה, כך אני לומד מהמקומיים במוסקבה, מהווים רובד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע בארצות מוצאם. עלייתם, לדעתי, היא התגובה החותרת לסדר נשאף שהופר להם עם ההתפרקות הסובייטית. המעשה הדרמטי שבהגירה אינו יוזמה, אלא תיקון הכרחי ואפשרי למעקה שהתעקם, פלטפורמת חיים שהתרככה, גריד שהתחרבן. כשמסך הברזל נמס, קיוו שהגירתם תממש תקווה לסטרוקטורה חלופית טובה ובעיקר יציבה יותר מהמציאות הרעה הנוזלית. לאו דווקא, חוקרות יקרות, יוזמה כלכלית.

מול עולים אלה, ישנם היזמים, להלן אוליגרכים [עד לאחרונה אוליגרך יהודי שתרם להתיישבות כספים נקרא ברון.] מספר היהודים ביניהם ללא יחס לחלקם באוכלוסיה. אלה, השכילו בעידן יֶלְצִין לתת קווצ'סקי, כלומר קוֶועץ' עסקי, כנראה מעשי וייתכן שגם אלים, לסיטואציה, השתלטו על הנכסים, הצאן, הברזל, הנפט האלומיניום והכלל.

מחליטים לנסוע במכונית. זוכר מנסיעותי לשדה או חזרה ממנו, שאף אחת מנסיעות אלה לא היתה באותו מסלול. לכן, אחרי למעלה מתריסר הלוכים חזורים עדיין לא יודע להגיע לפאקינג שדה. בהודו היה נראה לי שבנסיעה של 12 שעות ביציאה מכלכתה עוברים בין חצרות בתים. אז זהו, שפה- לא. אבל עד היציאה מהעיר עוברים בסבך שדרות ענק. גם הסבך וגם השדרות. העובדה שהדרך מתגוונת בכל נסיעה מבהירה שגם הנהגים המנוסים המסיעים אותי לא סגורים על הדרך הנכונה. מה? נקרא שאני מתלונן? ממש לא! אם עלי להגיע פעם בשבוע לשדה או לחזור ממנו, מעדיף את הגיוון. השוני. פאק דה יעילות, קנאק דה רוטינה.

טקטיקת ההתנהלות המתוכננת: חיפוש שלטים לשדה, הפניה אליו אמורה להיות קודמת לתנועה בת חמשת הקילומטרים על הרינג לתחנת הרכבת. מתקדמים. מוצאים שלט לשדה תעופה פרטי, לא לַנָחוץ. לא מוצאים אליו את הפנייה. הולכים, כלומר נוסעים, על רכבת.

מגיעים לתחנה. מחנים, שולים את הטרולי ממחשכי הבגאז', רוכשים כרטיס רכבת – כל חצי שעה עגולה, 47 דקות לשדה, עולים לרציף – כזה שאפשר לעשות עליו סרטי שחורלבן רומניים מהפורטיז. צועדים לתחילתה כדי להיות קרובים לטרמינל בעצירתה. מין טריק כזה של אופטימייזרים עם מחסור בתשומות פיזיולוגיות (-עצלנים) עתירי תשומות מנטליות (פלצפנים), שממירים את חוסר היכולת לאגור יחידות ממימד זמן (משאב אציל- בלתי ניתן למניפולציות כיווץ או מתיחה) על ידי התמרת פרקי זמן פחותי ערך מבחינת היישום- זמן חיכיון, בפעולות שיחסכו את תשומות הזמן במחסור בהמשך. ווי יא-וולי, איזה משפט מסורבל. שובר את שיאיי שלי.

איריס מתיישבת, מקפידה שפניה יהיו לכיוון הנסיעה וטרולה מצטנף לרגליה כסְטֶלָה, הכלבה האהובה. חמישה לשמונה. אנחנו על הסוס, כמו שאומר ידידי הנערץ, ואז, זה ידוע ומעוגן בניסיון של עשרות ימים ותריסרי ימימה, הידיעה מתחוורת באחת ש-אנחנו בצרות.

יוצא מהקרון. בין הדלת לחלון הראשון, בהסתכלי פנימה רואה את איריס קמה, קוראת לי בתנועות רחבות, מושכת הטרולי מרבצו ומכריזה על התקלה החו"לטימטיבית- השארתי את הדרכון בבית. חוּנְיָה, כמאמר המקומיים.

בקונסיליום מהיר מתקבלת ההחלטה להביא את הדרכון, כולנו. איריס מֻכוונת לרכבת של 9, אני מתכוונן לזו של 8:30; נסיעה למשרד, עיקופ3קילומטרים- אין שמאלה לדירה, הגעה, איריס מורידה דרכון, אני הופך ת'אוטו, עיקופ3קילומטרים- אין עלייה לרינג לכיוון התחנה, נסיעה מהירה, פרידה, וסמס שאנחנו על הסוס, כלומר על הרכבת של 8:30. יפה.

המשך-