מינורי סובֶטי, יום ראשון במוסקבה 3/5

0 תגובות   יום רביעי, 8/9/10, 13:01

קולטורה

צהריים. נוטל את הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט.

חם. בטירוף. בינואר חוויתי מינוס 27 מעלות, מאז 1961 לא חוו טמפרטורות כאלה. הם אומרים, שמתחת למינוס חמש עשרה, הכל אותו דבר. ביולי-אוגוסט קייץ הבצורת והשריפות, הכי חם מאז המצאת הטרמוסטט- יְמֵי 40 מעלות. בהמשך, חנק השריפות אָפה את מוסקבה בחום ואפפה בערפילים. אנשים במסכות מנתחים. שעה בחוץ שקולה ל-3 קופסאות סיגריות. כך מצטטים. כמו סרטי אסונות אקולוגיים. ריאליטי.

פונה לארבאט. המדרחוב. היסטורית- משכנם של אינטלקטואלים ממאות קודמות. ישנן עדויות על קיום הרחוב מהמאה ה- 15. כעת, הגרסה הפוסט סובֶטית כמו שביטא משה דיין ל- Kao San Road, אולי לנחלת בנימין. עם ארומה ווילג'ית. משכנן של ריבוי רשתות מזון ומסעדות מחורבנות, טוריסט טראפס של חנויות מזכרות, בהן כובעוני תפירה מתכתיים עטורי סמל סובטי מוצעים לקניה בין 90 רובל ל- 550 (חלקי 8, שקלית). לשאלתי איך כובעון מעץ בעיצוב מיני בבושקה או מתכת עם סמל עולה 18$, נענה, בתשובות הקלאסיות- עבודת יד או איכות. בתחת שלי. למענה הראשון אני שואל בהתנייה קשישתית האם הכובעון עשוי זהב? לשני, אני מקשה בזיקנתית עתיקה- האם הכובעון על בטריות או על חשמל? להתנייתם שלהם, מאיפה אני, משיב אדינבוררה, סקוטיש, שכן התשובה המיושמת בשאר העולם בולגריה בהגייה בדגש על הבול שהיא, לטעמי שוס בינלאומי לאתנטי, לא לעניין בחלקו זה של הגלובוס.

השתדלנים המנתבים את תנועת הלקוחות פנימה לחנויות אלה, באקטים שיווקיים תקיפים הם או נשים מבוגרות, בבושקות בתלבושת מסורתית, או, וזה הטוויסט- צעירים שחורים, כושים, דוברי אנגלית. מי עלה על השיגוע? איך קרה שרבות מהחנויות יישמו את הטקטיקה? יכול להיות שכולן תחת אותה בעלות? האם ישנם כישורי שיווק מאובחנים שאותרו בטאונשיפס של אוכלוסיה זכרית שחורה, שהקונקורנטים אמצו, חיקו את הברקת הראשון? בשוק מאכלי הים בנמל מנילה, פיליפינים, עושות את עבודת השידול ברעש והקצנה, הומואיות, נשיות חצוקות ומצחיפות. שילוב של זמינות המגזר, אגרסיביות מזמינה, קשה לסירוב.

אבל מה, תרבותיים הרוסים האלה, אחול מניוקי. מגוון רחב של אמנים, מוזיקאים במשרעת גילאים מפחות מ-9 ועד שואפי 90. ערלותי האודיופונית כושלת מהערכת היכולת. דוכני ספרים, הצגות תיאטרון. פסלים אנושיים חסרי תנועה אני בתפקיד הקהל המיוסר – צופה באמן, ובהזדהות השלכתית סובל מהזדהות עם חוסר התנועה, העקצוצים האותנטיים והגירודים הווירטואליים, תריסרי ציירים מציעים לעוברים להנציח את קלסתריהם בנוסח הדוגמאות הסלבריטאיות המוצגות על כני ראווה ומדגמנות בעל כורחן, קבוצות אמני ברייקדאנס שדומים לברו'ס השחורים בשכונות, הן בשימוש במוסיקה והן ברמת ההיגיינה, אך בגרסת נטולת העור וחיוורת החן.

זוכה לצפות באחת ההופעות הכי מוצלחות שחזיתי בהן. בחיי. שלושה עשר כבני 20, נגנים, ספורטאים, רוקדים, חטובים להפליא, אנרגטיים, על שני המתופפים, השמֶגֶג המטלצל ת'מצילתיים, עשרת הנשפנים במגוון כלים. אלה נותנים יצירות קלסיות ומערביות ורוקדים במין תיאום מאובחן כזה, שאמנם רואים שנתנו עליו את הדעת והתרגול, ובכל זאת לא הדוק עד כדי תעוקת האיום על שלוותי המרצדת שמא יתבלבלו, או צריכת חמלתי המתמעטת על אימוני יתר תובעניים. איזו אנרגיה. הם רוקדים, ושרים. חמישה בחצי גום ערוף. לא ברור לי אם הם בוגרי המקבילה הסובטית לווינגייט במגמת המוזיקה, או מוזיקאים ממגמת הספורט.

ממשיך על המדרחוב. רואה את האנטרפרנור שהרים ביזנס של רכיבה על זוג אופניים מעאפנות שבכידונן התקין א-שטיקאלע אפארט- גלגל שיניים, שגורם לאופן הקדמי לפנות לצד אחד כשהרוכב מטה את הכידון לצד אחר. הדיל- השקעת 100 רובל בנסיון לדווש שלושה מטרים ליעד הראשון- קו גיר וספרה 3 גדולה לידו, או, חמישה מטרים לשני וזאת בשלושה נסיונות. התמורה להצלחה- 300 או 500 רובל, בהתאמה. אחלה דיל לא?השקעה מינורית, תשואה אפשרית אטרקטיבית. תוכנית עסקית המתבססת על בטחונם של אלה שמוכנים לסכן כולה 100 רובל, שיזכו או בתמורה להצלחה, או, בחוויית הניסיון ההוגן כשאובדן ההשקעה לא תמיר, תקנוֶורט אותם ממצב כלכלי מסויים לאחר. שימת הכסף על כידון הצבי, או אולי על הקרנפיים. ועוד לעיני קהל. ריאליטי שווה לכל נפש, און-ליין.

רואה דמיון בין הביזנס הזה לזה שלשמו אני במוסקבה. לנוקשי הדמיון, נחושי ההבנה בין הקוראים המהלכים עלי אימה, אלה המטיחים בי את האמת המרה, רפיון כישורי השלכתי, שאני עד להתפגגותם, ער לנמוגותם, מצר, יומית, על התנדפם, אנמק, ואם לא יספיק גם אתגונן: ראשית וקודם לכל- נכון- בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים. שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח. שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל. רביעית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה. חמישית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- פה פי 3-5, אצלי מינופים במאות. שישית, רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסויים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. ושביעית- ultima ratio mundi התגוננותית- מי שמחפש בין התחומים את הזהות ולא מסתפק בהקבלה, שיבחן את הסוגיה בזכוכית מקבלת.

באחת ההדגמות נופלת השרשרת. הקהל מגחך. אין את הפרגון התמימותי, הטמטומי משהו בעיני הראשוניות, האמריקאי. נעדר אותו פרגון שביסודו ההכרה האינסטינקטיבית והבלתי מתומללת, trickle down, החלחול מטה, של הכרת הפרט, שרווח של אחר מקדם גם אותו, את כולם. כאן, כשל האחר מונע את התסכול המצער שבהדגשת המחסור האישי ביחס לרווחת העמית.

הפרפורמר מנסה להרכיב את השרשרת בתנועה מרושלת, אופּס, השרשרת נקרעת. נו חראשו משחרר בצער. גואינג אוט אוף ביזנס לטור דה טראנטע. בגידת הטכנולוגיה.

אמה מה- הם נבונים. הם לא תמיד משתפים פעולה, חושדים, המענה הרגשי ל- what’s there for me לא תמיד מניע לפעולה כבמקומות אחרים, אבל יש הבנה. והשכלה. כמו בקובה. לא כהוכחה, אלא כנוסף על, כשנותן תוספת מטבעות כדי להיפטר מהן ולקבל שטרות, תמיד מבינים, לא טועים.

רבולוציה

במדרחוב רואה אנשים. הרבה, אך לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה למה התכוון המעצב, ותהייה, לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.

נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו- ובקיצור- במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מאובחן.

יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – לא של הוצאתי את החולצמכנסנעל הראשונים שנתקלתי בהם, אלא- חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.

אישית, לא מותנה ליופי הסלאבי. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, אבל שונות מהאבחנה שזה שילוב של בעיקר הטיפוח, הדסציפלינה שבשמירת הגוף, הגנים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כיפה, לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים החורגים מאסתטיקה.

הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידוי הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיות. בבאנליה, מוסיף לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, ירד העכיבון התודעתי הטריוויאלי– העקב משנה לנואלת פרופורציה- תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה, מגביהה למטר תשעים, הופכת לכוסית-על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.

יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה. כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, לא מצליח לעשות את העידכון ולעבור למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון הפרובינציאלי שלי.

יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי- היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמה לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקושרת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטרפרסו-דיסציפלינרית קוהורנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת-אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל, ומרפקיה עוקבת לצלע. מתרחק. היא מתכרכמת, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש.

 

המשך -

 

דרג את התוכן: