כשאני קורא את הפסקאות האחרונות הקיום נמוג סביבי עד שנותרת רק תחושת ריחוף בזקיקי השערות שעל הראש, כאילו בעוד רגע תפרחנה כבלונים ותתפזרנה בכל רחבי החדר. זהו יום רגיל. הרחובות נבדלים זה מזה בדיוק במידה המספיקה לניווט ביניהם, ובהם נעות השתקפויות שלי עצמי, נופלות מרגל אל רגל, פוסעות בצעדים בטוחים על ארבע, זוחלות על הארץ, כמושות או מלאות חיוניות. ניחוח אחרון של דפים ישנים משביע את נפשי הרעבה ואני סוגר ומניח את הספר בחזרה במקומו. יום ככל הימים. השמש מתעמרת בבני האדם שחולפים, חדורי מטרה, בין מטלות חסרות חשיבות. עצביהם מרוטים, פניהם סמוקות, מאוחר יותר יתקינו תבשילים, יסובו לשולחן עם בני משפחה וחברים קרובים ויתמלאו אווירת חג. אני לעומתם קהה, לא מסוגל להבחין באותן דקויות שמבדילות חול מקודש, יממה מרעותה, גוונים עדינים של אותו הדבר.

במהלך היום אני מיחל לקיצו, כנער המתהפך על משכבו ומצפה בקוצר רוח לראות עם בוקר את מושא תשוקתו. "מי איש נושם, ורוחו מתה בקרבו". אני איש נושם. ומה ריח יש לנפש רקובה? אכזריות המתהווה. הלוואי וידעתי איפה לוּקָס טמון. הוא שהפיח בדרך, האמת והחיים אצילות נפש וחמלה שאין לה קץ. הייתי חופר, לשאול לשלומו בשאול תחתיות, לנקות את האבק מעצמותיו הנושנות. "סלח להם", תאמר גולגלתו בשלווה סטואית, "כי אינם יודעים מה הם עושים". דמעות יתגלגלו במורד לחיי ואפול אל ברכיי בלב פעור, כמעט ונשנק מעוצמת הרגש שיהלום ויטלטל את כל נימי נפשי. "אסלח, אמחל על הכל" אומר בכניעה ואשוב אל כור מחצבתי רוגע וחכם. לאחר שבועות מספר אשוב ואכתוש עד דק את עצמות בן האדם.

יום יחיד חולף באטיות בלתי נסבלת. שמשות וירחים, יממות ושנים חולפים במהירות הבזק, כבסרט טבע בהילוך מהיר. אני עמל להשיג את רמשי הארץ ולהותיר משהו אחרי, שאוכל להתבונן על נעורי ולראות דבר מה מלבד חרטה. שיוותרו בי זכרונות זולת צמרמורות הגוף כאשר הפחד צולח באצבעותיו הגדולות והצוננות עוד כברת דרך. אני פותח ספר חדש. האותיות יציבות כולן, ברורות וחדות. הדפים בוהקים מלובן, חתוכים ללא רבב, חסרי טעם וריח, אחוזים בכריכה איתנה. כמעט ולא ספר. כמעט ולא שנה.