מבוישת על שהחציף לפרוץ למחשבותיי , התכווצתי תחת מגע אצבעו על שפתי- קל כרפרוף הזבוב על עסיס פרי שיבש. הסדק הדק שנבקע בבית החזה עת השלכתי את לבי על הדלפק כקוביית משחק, נפער  עד כדי גודלו של תפוח, ואיים לרסק את דפנות צלעותיי. התחננתי אל הספן  שימלא את הבור, ולו לשעה, או לרגע, ככל אשר יתיר הזמן. כשנענה לבקשתי, והחדיר בי את אגרופו, חדל הכאב  באחת.   

"בתור מוזגת, שאמורה לדעת דבר או שניים על גלגולם של דברים, לא למדת דבר. אמורה היית לדעת שלא להמר על ליבך",  נזף בי הספן. לא הועילו מחאותיי על כך שהוא זה אשר גרר אותי אל המשחק המסוכן.  הספן רק משך בכתפיו, ובדק את שעונו, ובתזמון מושלם  צהל הסוס בחצר.

"כבר שנים שאיננו מחזיקים נער אורוות. רוב האנשים אינם משתמשים עוד בסוסיהם, אך שלך ודאי צמא. אוכל למלא את השוקת", מיהרתי להציע, בתקווה לעכב מעט את הספן, אף שידעתי שהדבר אינו בידי. הסוס רקע בפרסותיו , וברור היה לשלושתנו שעוד טרם קריאת התרנגול, יעלה הירח.

"אזדקק ליד", התנצל הספן כאשר שלף אותה מתוכי, ואף שניסה שלא להכאיב, חסרונה בער בי.

"האם תשוב?" שאלתי כאשר טיפס אל האוכף ואסף את המושכות לידו. "ודאי" השיב. "אשוב כשתגיע העת לכך", "והיא תגיע", הוסיף, "כאשר אשוב". "זו הסיבה, שלעולם אינני מקדים או מאחר".

מייד לאחר שסוסו של הספן נעלם מעבר לאופק עלה הירח, שקעתי בשינה טרופה, רדופת חלומות.