לפנות ערב יצאתי לכיוון בית הוריי לארוחת ערב החג. מתחת לבניין נתקלתי בשכן האהוב עלי ביותר, נעים הליכות, ביישן, עדין וטוב לב, בחור צעיר בערך בגילי, נשוי ואב לפעוט. "שלום, שנה טובה !" הוא בירך אותי בחום, מחייך באדיבות. האמנתי לו שהוא מתכוון לזה ולא סתם מאחל לי מהשפה ולחוץ. "חג שמח" השבתי לו בנימה לבבית, מחייכת בנועם לפני שהמשכתי בדרכי, נהנית מהבריזה הקלה, מביטה על הכבישים הפקוקים.
לאט לאט הגיעו כל המוזמנים , היינו לא מעט אנשים, ברקע שיחות החולין המייגעות האלה, לדבר מסביב והרבה אבל על כלום, שיחות שיטחיות. הצביעות, הנשיקות והחיבוקים עם קרובי המשפחה עייפו אותי.
בתחילת הערב, עוד לפני שהתחילו הברכות, כשרק התיישבנו לשולחן, אחותי הגדולה צרחה על אמא שלי לעיני כולם, שהיו קצת המומים, שתקו והתבוננו בהצגה, מופתעים מההתפרצות שלה. אמא שלי כהרגלה שתקה. היא אף פעם לא מתווכחת כשתוקפים אותה, היא לא עונה, היא רק מקשיבה ושותקת בחוסר אונים. הצעקות האלה הרגיזו אותי , חוסר הכבוד של אחותי לאימי, הכאיב לי ממש להתבונן איך היא משפילה ומביכה אותה בפני כולם. למה היא לא יכולה להעביר ביקורת בצד, בארבע עיניים ?
רציתי להתערב ולהגן עליה, אבל במקום זאת גם אני שתקתי ורק התבוננתי איך אחותי ממשיכה להעניש את אמא שלי על טעות זניחה וחסרת משמעות שלה.
אח"כ כבר לא היה לי תיאבון בכלל. עזרתי לאמא שלי להגיש את האוכל אבל לא נגעתי בכלום, לא בברכות ולא במנות העיקריות, רק שתיתי קצת מיץ תפוזים טרי ובשלב הקינוחים, טעמתי חתיכה קטנה של עוגת מייפל (לא מוצלחת) ורבע עוגיית קצח מלוחה (שטעמה היה בסדר, לא יותר).
היה לי עצוב כשחשבתי על בעלה של דודה שלי, כי היא הגיעה רק עם שתי הבנות שלה, והוא נותר בודד בערב החג. היחסים ביניהם מסוכסכים במשך שנים, אז למה הם לא מתגרשים כבר וזהו ? למה למשוך את הסבל הזה ? ידעתי שהוא מדוכדך, כי אמא שלו גוססת . אין לו תמיכה מאף אחד, לא מאישתו ולא מהבנות (היפיפיות והסקסיות) שלו. הן לא מעריכות את אביהן, מפני שהן גדלו למציאות בה אמא שלהן (אחות של אמא שלי) זילזלה בו כל השנים. הבכורה שלו תמיד מיוסרת כזו, אצילית, רצינית, אחראית, בקושי מחייכת, אבל יש לה לב זהב. הקטנה שלו צינית, ממולחת, קלפטע כמו אמא שלה. יום לפני כן הוא התקשר אליי שאבוא להסיע אותו ואת אמא שלו לאיזה פרופסור מומחה לגריאטריה, שגובה אלף חמש מאות שקל לשעה בקליניקה פרטית בהרצליה פיתוח (- הם כאלו תאבי בצע!). למה אתה לא לוקח את האוטו שלכם ? שאלתי. אין לי כוח וראש לנהוג, אין לי מצב רוח, הוא ענה.
הוא ישב לידי, אמא שלו עם המטפלת הנפאלית המקסימה שלה מאחור, ודמעות שקטות זלגו על לחייו כל הדרך הביתה. האבחנה של הפרופסור העציבה אותו, הפרידה המתקרבת מאמא, חסרונם של אחים (הוא בן יחיד), אין לו אף אחד בעולם הזה. איזו בדידות. גם אני בכיתי בשקט, אני לא מסוגלת להישאר אדישה לכאב של אחרים. אנחנו יושבים זה לצד זה בכביש המהיר, שותקים ובוכים בדממה. ברמזור הנחתי בעדינות את כף ידי על כף ידו לאות מחוות השתתפות. הוא לא הגיב, רק המשיך לבהות קדימה.
אתמול בצהריים אמא שלו התקשרה להגיד לי חג שמח, ולפני שניתקנו היא שוב אמרה לי כמה שהיא אוהבת אותי. גם אני אוהבת אותך, עניתי לה ומיהרתי לסיים את השיחה, כי התחלתי לבכות ולא רציתי שהיא תשמע את הרעד בקול שלי.
הפרופסור אמר שאין לה עוד הרבה זמן לחיות, שההתדרדרות במצבה היא מהירה. אולי היא מרגישה, כי בזמן האחרון היא כל הזמן אומרת לי שהיא אוהבת אותי. אני לא רגילה לזה, אף פעם לא אמרו לי בתדירות מוגזמת כזו שאוהבים אותי.
ניתקנו ואז הלכתי למיטה ובכיתי בקול רם, במשך שעה ארוכה. אחרי שתמות, אתגעגע אליה.
קיוויתי שדודה שלי תתעלה על עצמה, שהיא תפגין חמלה כלפיו, לפחות בערב החג שהיא תרפה קצת מהעקשנות שלה, מהקשיחות חסרת הפשרות, ושהיא תפציר בו לבוא איתם, ולא תשאיר אותו גלמוד כמו כלב.
אבל אנשים קשי לב כמותה מאכזבים תמיד, אין הפתעות. זו רק אני שמקווה תמיד שהם ישתנו.
בתחילת הערב, שלחתי לו הודעת טקסט סתמית ולא אישית מדי, של שנה טובה וחג שמח, רק כדי לתת לו תחושה שיש מי שאיכפת לו מהמצב שלו, מנה של תמיכה, אולי זה יעודד אותו. שניות ספורות לאחר ששלחתי את הטקסט, הוא ענה לי בהודעה לקונית משלו - רק "תודה". לא מעבר לכך.
איזה ערב חג לא שמח, אוף, נמאס לי כבר מהאומללות והבדידות הזו שמסביב.
כשלא יכולתי יותר לשאת את הצביעות, את העצב, את השיחות המשעממות ואת החיוכים הסתמיים והרחבים שאני מפזרת בחברת כולם, החלטתי שמוטב יהיה פשוט כבר לחזור הביתה, ולבכות. |