התעוררתי לקולן של דפיקות רמות אשר איימו להכניע את ציריה החלודים של דלת העץ הכבדה, ולפוצץ את המח שלי לאלף רסיסים.

זכריה. תמיד הראשון להגיע, והאחרון לעזוב.

המושב הקבוע שלו הוא בשולחן הפינתי מאחור, שם יש שפע של מקום בו הוא יכול לערום את שקיות הניילון שעל פרטיות תכולתן הוא שומר בקנאות.   בחורף הוא ישן על הספסל בשדרה שממול, ובקיץ על חוף הים, מתחת לסוכת המציל.  כבר שנים שרשויות הרווחה מנסות לשקם אותו, והוא מנסה להרוג את עצמו. אינו אוכל כלל, ועל קיבתו המכווצת מעמיס את כל שאריות המשקה שהלקוחות מותירים אחריהם. לרוע מזלו, יש לו כבד של סוס, והוא מצליח לשרוד גם את הקוקטיילים הקטלניים ביותר.  פעם הצעתי לו עבודה אצלנו, אבל הוא סירב בנימוס, וכשחזרתי על ההצעה, בהזדמנות אחרת, נחר בבוז, התריס שיש אנשים שדוחפים את האף ולא מסוגלים לתת לאחרים לחיות בשקט, ולא דיבר איתי במשך שבוע. מאז אני נותנת לו לחיות בשקט.

"לך תמות" , צעקתי מהחלון,  מנסה לנער את קורי השינה מעיני, ואוחזת בחזי בניסיון להקל על הכאב החד שפילח אותו, כשניסיתי לעמוד על רגלי.   "הלוואי", החזיר לי, "תביאי את התחת שלך לכאן,  אין לי את כל הלילה". ברגע האחרון עצרתי את עצמי מלזרוק עליו נעל, בעיקר מתוך שיקולים קרים. היה לי רק זוג אחד, ולא יכולתי להרשות לעצמי לאבד חצי ממנו. אחר כך התקלחתי במהירות, וחבשתי את מקום השבר כמיטב יכולתי, מקווה שאיש לא יבחין בו.

שוב מאחורי הבאר, נדמה היה שהדברים חזרו לתיקונם. "אני רואה ששרדת את הסערה ללא פגע", סנטתי בזכריה  בזמן שהכנתי לעצמי אספרסו חזק, ושלפתי עבורו את הכד בו אגר את התמהיל המקרי של שאריות ליל אמש.  "אינני יכול לזכור אותה, כיוון שהיא לא טלטלה אותי" השיב , ובחן בעניין את קנקן המשקה, שהיום, היה לו צבע אדמדם ועל פניו צפו פלחי לימון שנפחו את נשמתם. "אני שונא מיץ עגבניות" העווה את פניו, ותלה בי מבט מאשים, כאילו אני זו שרקחתי את הקוקטייל המבחיל.  מלמלתי משהו על משוגעים, והתפניתי לשרת קבוצת סטודנטים שהתיישבה על הבאר ברעש גדול, אבל כששאלתי אותם נוכחתי שהסופה פסחה גם עליהם.  

לולא הפצע המדמם בחזי, עלולה הייתי לחשוב שיצאתי מדעתי.